מנוי לפורטל בכיוון הרוח



בשלוות הגליל  עם רחל שדה / יהורם גלילי


רחל שדה משדה נחמיה, מורה לספרות וללשון עברית במשך 40 שנה, מוציאה בימים אלה את ספרה הרביעי "תמיד יבצבצו שמים". בספר מתפרסמים שירים רבים ובהם כאלה שנכתבו בהשפעת הטבע במקום מגוריה בקיבוץ וכאלה הושפעו מחוויות אישיות שעברה. יש לה הרבה תובנות לגבי שירה בכלל, שירה בעידן הרשתות החברתיות והמשוררים הערס פואטיים        

נהר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מחייה של המשוררת רחל שדה ב-38 השנים האחרונות, אבל מנגד היא עדיין מתגעגעת לעשן ולפיח של העיר הגדולה. לטבע, שנמצא בכל פינה במקום מגוריה בגליל העליון – כמו גם לאורבניות של תל אביב ולניגודיות הגדולה שביניהם – יש השפעה משמעותית על חייה ועל מאות השירים שכתבה שדה מגיל צעיר. רבים מהם התפרסמו בשלושת הספרים הקודמים שכתבה, ובספרה הרביעי החדש "תמיד יבצבצו שמים" (בהוצאת אוריון"). "אני לגמרי קרועה בין המרכז לצפון, אבל היום הרבה יותר שלמה עם החיים בצפון, שהם שלווים יותר מהמרוץ המטורף של מרכז הארץ", אומרת שדה. "זאת בניגוד לתקופה שבה הייתי צעירה יותר ולא הייתי מסוגלת שלא לנסוע מדי פעם להתחכך בעיר הגדולה ולנשום לתוכי את הפיח שלה".

שדה קשורה עד היום לתל אביב בה נולדה ובילתה רבות. היא למדה ברמת גן ובחולון, ובשנת 1979, לאחר שנישאה למשה, קיבוצניק מקיבוץ עמיר והפכה לאם לילד בן שנתיים, עברה לגור בגליל העליון. ה'טוסקנה' הפרטית שלה, המלאה פינות חמד יפיפיות לאורך נהר הירדן, ניכרת בשירים רבים שהיא כותבת – ובעיקר בספרה החדש – לצד שירים ליריים ואישיים יותר. למרות זאת היא מודה בגילוי לב כי השילוב בין היותה עירונית לבין החיים המשותפים בקיבוץ לא היה קל עבורה. "בתור טיפוס אינדיבידואליסט, היה לי מאוד קשה בקיבוץ שבו היו מחליטים בשבילי, וכאמור בלי נסיעה פעם בחודש לעשן ולפיח של העיר הגדולה לא הצלחתי לשרוד. עם השנים השתנו הדברים, אבל עדיין תל אביב ממשיכה לפרוט על הנימים שלי".

שדה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדות ונכדים, יצאה השנה לפנסיה מעבודתה כמורה לספרות וללשון עברית במשך 40 שנים – מבית הספר התיכון "עמק החולה" שבכפר בלום. היא כותבת גם פרוזה וסיפורים קצרים, אבל עדיין לא מרגישה בשלה מספיק לפרסמם. תקופת עבודתה הארוכה של שדה כמורה וכמחנכת השפיעה לא מעט על שירתה ועל התנהלותה. כך למשל, כאשר ליוותה את אחת מכיתות יב' במסע לפולין היא כתבה את השיר "ילדת מיידנק" המופיע בספר שיריה השני.

היא מאוד אוהבת תיאטרון, ואחד הדברים שהיא מצרה עליו עד היום הוא שהיא למדה הוראה בסמינר לוינסקי, כשהיה עוד ממוקם ברחוב בן יהודה, למרות שהתקבלה ללימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. את ספרי השירה שלה החלה לפרסם בגיל מאוחר יחסית. שני ספריה הראשונים – "געגוע מתמשך" ו"שכיות חמדה" (בהוצאת "גוונים") יצאו לאור בשנת 2011, וספרה השלישי "ת(ט)חנות רוח" (בהוצאת "אוריון") שבו פורסמו 100 שירים יצא לאור בשנת 2014. בספר זה שיריה נעים בין שירה לירית לשירת מחאה ובין שירה ארס-פואטית לשירה בהשראת המקורות וביטויים שגורים.

הקנאות לשפה העברית ולעושר מילותיה גרם לשדה לשוחח עם תלמידיה בשני רבדים של שפה – העשירה והיומיומית. השילוב בין שני רבדים אלו נועד להעשרה לשונית מחד ולהבנת הנלמד מאידך. בשיריה משולבות אלוזיות רבות מן המקרא, מן הספרות ואפילו מהעגה היומיומית.

שדה מודה כי הסיבה לפרסום ספריה בגיל מבוגר יחסית היא בעיקר משום שמדובר בשירה מאוד לירית, אישית וחופשית, "וזה מאוד לא היה פשוט מבחינתי להיחשף – גם כמורה וגם כאשת משפחה. עבורי השירה היא בבחינת להיות או לחדול, ומהרגע שזה פרץ מתוכי זה פשוט הפך למפל שלא מפסיק לשצוף. אם עוברים יומיים שבהם אני לא כותבת, זה מפריע לי".

ספרה החדש של שדה, הרביעי במספר – "תמיד יבצבצו שמים" – מכיל כמות בלתי נתפסת של 160 שירים – דבר הנחשב לחריג יחסית בתחום השירה בישראל. כריכת הספר, שבה מצולם יער סבוך במבט מלמטה למעלה, ושמו: "תמיד יבצבצו שמים" מביע אופטימיות רבה, למרות שרבים משיריה רחוקים מלהיות אופטימיים. בדרך כלל שדה כותבת את שיריה בגוף ראשון, כאשר שירים מעטים נכתבים על ידה בגוף שלישי. זאת משום שלדבריה כתיבת השירים בגוף ראשון מבטאת את החוויה הפנימית והסובייקטיבית שלה. שדה: "שם הספר לקוח ממשפט שמופיע בשיר "יער עד". המשפט הזה דגדג לי. התייעצתי לגביו עם אנשים נוספים, ולמרות שהצגתי בפניהם אפשרויות לשמות אחרים לספר משירים אחרים, זו הייתה גם הבחירה האישית שלהם".

מדוע החלטת לפרסם כל כך הרבה שירים בספרך החדש?
"פרץ הכתיבה שלי כל כך שופע וללא מעצורים, עד כדי כך שלאחר שהספר כבר היה מעומד בהוצאת הספרים אוריון, ביקשתי להוסיף לו עוד שלושה שירים חדשים. אין ספר שירה שאין בו זיכרונות, כאשר כלי העיבוד של הזיכרון מפרספקטיבה של זמן הוא שונה והוא יוצר תוצר מאוד מעניין למי שחווה את הדברים בזמנו. כך למעשה, נוצרת ההפרדה בין החוויה של היום לבין החוויה של פעם". 

ספרי שירה ושירה בכלל אינם נחשבים לרווחיים בישראל, ובמקרים רבים נאלצים משוררים כמו רחל שדה להשתמש בכספם ולהיעזר בכספים נוספים על מנת להוציאם לאור. שדה: "מי שכותב ספרי שירה בטח לא עושה זאת בשביל רווח עתידי, אלא מעוניין לתעד. אם הדברים יגיעו במוקדם או במאוחר לכמה שיותר קוראים, הרווח יהיה כולו שלי, אבל בהחלט לא מדובר ברווח כספי".

כאשר שדה נשאלת האם המוזה מגיעה יותר בקלות באזור פורח וירוק כמו הגליל העליון, היא משיבה: "אני לא יודעת האם השלווה או סערת רגשות משפיעה על המוזה, אבל לנוף שמקרין יופי ושלווה ומרטיט את הנימים יש בהחלט השפעה – כמו גם לירדן שמופיע פה ושם בשירי טבע שכתבתי. כל בוקר אני שוחה בשעה שש וחצי בבוקר. לפני כן אני רוכבת על אופניים על גשר מעל הירדן, ובדרך חזרה אני צופה בדברים שמהווים מוזה לכתיבה, כמו למשל: חבר שקטף תאנים מהעץ אצלו בגינה לארוחת בוקר עבור רעייתו. כמובן שכתבתי על כך שיר".

כיצד מתייחסים חברי הקיבוץ אלייך כמשוררת?
"הם מתייחסים אליי באהדה רבה. היום הקיבוץ מופרט, אבל יש בהחלט עזרה מזערית, וכך למשל קיבלתי עזרה עם ההוצאות הכספיות של הספר. הספרים שלי גם נמצאים בספרייה בקיבוץ, ואנשים קוראים אותם מדי פעם. יש הרבה פרגון, אבל בקושי קונים את הספרים, אם בכלל".

למרות ששדה מאמינה במדיום הוותיק וההיסטורי – הספר, שאותו אינה מתכוונת להחליף באף אמצעי אחר, היא פעילה מאוד בפייסבוק ומפרסמת בו שירים רבים שכתבה. היא גם התארחה בתוכניות רדיו בתחנות רדיו כמו: התחנה האזורית קול הגליל העליון ורשת ב', שבהן הקריאה שירים שכתבה וגם שירים של משוררים אחרים. שדה: "מנקודת ראותי אני לא מוכנה לוותר על הריח של הדפים המודפסים של הספר. הפרסום בפייסבוק הוא יופי של אמצעי, אבל הוא בפירוש לא יבוא במקום ספר".

כמורה ותיקה לספרות, מה דעתך על היחס של הדור הצעיר כלפי השירה?
"לצערי, שירה זה דבר שמדבר אל מעט מאוד אנשים בכלל, ורוב האנשים שקוראים קוראים רומנים. גם אין לאנשים מספיק כלים לקריאת שירה. זה כנראה עדיין לא מספיק מדבר לאנשים. בעידן של היום אנשים סובלים מריקנות, והשירה פותחת עבור הצעירים נדבך שהם לא מכירים: אושר, הזדהות עם הכתוב ואינספור דברים נוספים שיכולים להעשיר את עולמם. כמורה לספרות ניסיתי תמיד לשלב בין המרוץ המטורף של הוראת החומר לבגרות לבין הפיכתם של תלמידיי לאוהבי ספרות ולקוראים עתידיים".

וכיצד התייחסו תלמידים שלך לשירים שכתבת?
"תלמידים רבים שלי, שהיו חייבים ללמוד שירים לבחינת הבגרות בספרות, לפתע מצאו עניין בשירה. היו אפילו כאלה שלקחו מהספרייה ספר שלי כדי לעלעל בו. כשתלמידים אחרים שלי היו שואלים אותי למה הם צריכים את הספרות או השירה לעתיד שלהם, הייתי עונה להם שלא כל דבר נמדד בפרקטיות. כך למשל, כשלימדתי את המחזה 'ביבר הזכוכית' של טנסי ויליאמס, הודעתי לכל התלמידים, שמי שיגיע בערב כלשהו לצפות בהצגה כלשהי בבית העם יקבל ממני תוספת של שלוש נקודות לציון. מתוך שלא לשמו, חלק מהתלמידים שהגיע לאותה הצגה הפך לחובב תיאטרון. שלושה תלמידים שהגיעו לצפות בהצגה, מהם שניים חובבי תיאטרון".

שדה מודה כי יחסה לשירה הערס-פואטית הוא אמביוולנטי: "זו שירה ככל שירה אחרת, ויש בה חלקים שאני אוהבת יותר וחלקים שאני אוהבת פחות. לשירה הערס-פואטית יש יוצרים נהדרים, אבל היא נכנסה לריבוע מסוים של התרסה שהיא צריכה לצאת ממנו מהר. זה נכון לכתוב שירת מחאה, אבל יש גם דברים אחרים. בכלל, יש היום יוצרים צעירים נהדרים, אבל חבל מאוד שהם מעטים באופן יחסי".

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים