מנוי לפורטל בכיוון הרוח




צילום: תפארת חקק 
נחל את שירתו מאביו עם ראובן בר חיים/ הרצל ובלפור חקק
  

ראובן בר חיים פרסם עד כה שני ספרי שירה. הוא מוכר יותר כעורך דין שהתמחה בתחום הפלילי ומשמש סניגור. אך השירה זורמת בדמו.

הוא היה התלמיד המצטיין של המחזור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובזכות זאת קיבל פרס הבוגר המצטיין (מתוך 400 בוגרים, ב- 1974). מיד לאחר מכן התחיל ללַמֵד פרוצדורה פלילית ודיני ראיות באותה פקולטה - ובמקביל שימש סגן בכיר לפרקליט המדינה, עד שהפך לסניגור עצמאי.

מבחינת התודעה העצמית שלו, הוא קודם כל משורר. אם נזדקק למשל הסיני על הפרח והלחם – הרי בעיניו הפרח קודם לכול, כמשורר הוא מבקש את הרוח והמילים שנותנים טעם, בשביל מה לחיות.


ראובן בר חיים פרסם עד כה שני ספרי שירה: "תוו'נסו תיהנו", הוצאת גוונים תשע"ג, 112 עמ'. וכן ספר שני: ""מן המפל קראתי יא, יה" ספרי עיתון 77 תשע"ו, 120 עמ'.

לאחרונה עבר תקופה קשה, עקב ניתוח במיתרי הקול. הוא נותר עם מיתר קול אחד...

אך יצר החיים מפכה בו בעצמה. הוא ממשיך בעבודתו כעורך דין, וגם ממשיך לשורר.

נפגשנו לשיחה איתו. הנה השאלות והתשובות.

שאלה:

יש מקום למתים בחייך. אתה כותב אל הקרוב המת : "יצאת מחייך/ נשארת בחיי, בחיי/ אני מדבר איתך בלעדיך/ עד מתי תהיה ישנו באינותך/...נפקח נוכח" (46). שורות נוקבות. לכן אני חוזר ואומר:  יש מקום למתים בחייך.  מה המקום של אביך בחייך? מה הנחיל לך האב, שאתה כה נאמן לזכרו ומוקיר אותו בשיריך?

 

"השיר שאתה מצטט דן באחייני ראובן, השופט ראובן שמיע, שנפטר ממחלה. בחיינו היינו נשמות תאומות, דוד ואחיין בני אותו גיל. אני חש את כאב מותו באופן תמידי. אין גבול לגעגועיי אליו.

אשר לאבי-  גם מותו מעסיק אותי מאוד. ישנו שיר, שבו אני מתייחס אליו ישירות, שיר על אודותיו בעמוד 64 לספרי השני. אבי מילא את חיי בכל טוב במקומות רבים, ואין לי ספק שתפקיד חשוב היה לו בהתפתחות ובחינוך שלי, בגידולי - תרתי משמע.

ראשית, אבי היה לי מורה לשפה העברית היהודית רבת הגוונים והשכבות.

 לא עברית ישראלית שטחית המדוברת היום בדרך כלל אלא עברית מקראית-משנאית, שבה נכתבו מיטב הכתובים של העם היהודי התנ"ך והמשנה, התפילות, הפיוטים והשירה הישנה, לא זו של היום. כולו היה אומר שירה גם בימי חול. דיבורו היה למעשה שירה עברית ברמה הגבוהה ביותר: חפה משגיאות דקדוקיות ומשופעת במלים, שכולן תאווה לאוזן.

יתכן שזה ענין "גנטי" במשפחתנו, שכן גם אחותי אמירה הס היא משוררת וכן בני חיים-לורן, ששיריו הופיעו בכתב העת "מאזניים" ו"אפריון", עוד כשהיה בן 17.

מלבד היותו משורר, בני חיים-לורן הוא אומן והוא צייר את הכריכה של כל אחד משני ספריי.

 

אשר לאבי, סבו של חיים- לורן, הרי אפילו את כעסו היה מבטא בלשון שירית. פעם אחת, למשל, כשצעיר פרחח שחבש כיפה קטנה ומשקפים הבעיר את חמתו, פנה אליו אבי בהתרסה "סך הכל אתה גוס (הכוונה ל"גוץ", במבטא יהודי עיראקי). חסי ("חצי") פרצופך מכוסה משקפים (עם קו"ף גרונית, כיאה ליהודי עיראקי דובר עברית), לובש כובע מינימלי, לך הלאה, תלבש כובע מגזימלי (מקסימלי), אולי יעזור לך לגדול..." (המשוררת אמירה הס אחותי, מצטטת קטע זה מהתבטאויותיו של אבינו בספרה "וירח נוטף שגעון" (בהוצאת עם עובד). את העברית ששמעתי מפיו הפנמתי ואת מבטאו חיקיתי ומאז היותי ילד ועד היום סיגלתי לי את המבטא העברי המזרחי והייתי גאה בו.

בשלב מסויים מִבטא כזה הפך לפחות מקובל, וילדים רבים כמוני, יוצאי עדות המזרח, ויתרו עליו ואימצו את המבטא האשכנזי של האותיות הגרוניות, הרבה פעמים כדי להסוות את מוצאם, בזמן שהיה נדמה כזמן קיפוח ואפליה.

שאלה:

אתה אפילו הופך את השוני הזה למטאפורה באמצעות הבגד המיוחד...

 

נכון ... בשירי "תְוונסוּ" אני מציין בגאווה את מבטאי המזרחי ומדגיש כי לא ויתרתי עליו הגם שהיו שהתנכלו לו- כמו ליתר הסממנים ה"מזרחיים" שהיו מקובלים אז, כגון קוד הלבוש. שלא כמו שסניקי"ם שהחליפו את בגדיהם הלבנים בבגדי אשכנזים שחורים ושלא כמו אחרים, שהחליפו גם את מבטאם הקפדתי לשמור על המקור:

"אֲנִי מְסָרֵב ללבוֹש שחוֹר
לוֹבֵשׁ לָבָן כְּמוֹ חָתָן
לֹא יִגָזְלו מגרוני הָע' וְהַח'
לֹא מְשַׁבֵּשׁ גְּרוֹנִיּוֹת
יְהוּדִית עִבְרִית בְעַיִן וּבְרֵישׁ אֲנִי מְדַבֵּר
לֹא יַצְלִיחוּ לְהַכְתִּיב לִי אֵיך לַעֲשׂוֹת וַונְסָה

["תוונסו, תהנו", עמוד 63]

 

בדיעבד אני מבין היום, כי לאבי היתה תרומה גדולה בהפיכתי למשורר. במובן זה יכולני לומר כי את שירתי נחלתי ישירות מאבי עצמו.

בנוסף להיותו המורה שלי ללשון היה לאבי גם תפקיד בחינוכי לערכים. הוא לימדני את מוסר הנביאים האחרונים ואת תורת ישראל תוך הדגשת הערכים האנושיים-האוניברסליים והדחקה לשולי השולים של חלק הפולחן שביהדות. אך נהיר לי כיום שזו הסיבה לכך שבשירים רבים שלי מודגשים הערכים האוניברסליים תוך הבעת הסתייגות מהקטע הפולחני:

 

"פִּרְפּוּרֵי גְּסִיסָתוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל הַכַּפָּרוֹת פִּרְפְּרוּ פְּרוֹזְדּוֹרֵי לִבִּי

לֹא יְכֻפַּר דָּמוֹ אַף בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 92]

שאלה:

 

האם מעבר לשליטה הלשונית חשת, שהוא מעניק לך מחוכמתו?

 

בפירוש כן, מאבי זכיתי גם ללמוד "תובנות". הוא העתיר עלי בכל הזדמנות תובנות בין בדרך של פתגמים, בין בדרך הסיפור והמשל. לפעמים לא הסתפק בדרכים עקיפות אלה אלא פשוט מסר לי את התובנה במישרין בלשונו השירית:

"אָבִי אָמַר לִי:
הַחַיִּים לֹא מֻרְכָבִים מֵהַשְאֵלות הַגְּדוֹלוֹת
וְלֹא מֵהַקְטַנּוֹת
אֶלָּא מֵהַבֵּינוֹנִיוֹת
וַאֲנִי לִמַּדְתִּי שֶכְדֵי לִחְיוֹת טוֹב אֶת הַבֵינוֹנִי
צָרִיך לְהָבִין שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת."

 ["תוונסו, תהנו", עמוד 68]

 

ועוד היה לי אבי גם מקור חום ותמיכה וממנו למדתי פשוטו כמשמעו לחייך ולצחוק, כי כל חייו היה נסוך על פניו חיוך גדול ומתמשך.

"

וחִיֵּךְ "תְּוַונַּסוּ" גַּם כְּשֶׁהָיָה בְּמַסְלוּל כְּאֵבִים וְכוֹאֲבִים.

כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִסְבֹּל אֶת חֻמּוֹ

הָלַכְתִּי לְצִלּוֹ

וּמֵאָז אֲנִי חַי גַּם מֵהַחֹם שֶׁהִרְעִיף עָלַי

בְּצֵל עֵץ חַיִּים שֶׁנָּתַן לִי גַּם דַּעַת

וְכָךְ הִגַּעְתִּי לְגַן עֵדֶן בְּעוֹדִי בַּחַיִּים

נֶהֱנֶה מֵחֹם בַּקֹּר

מִשֶּׁמֶשׁ בַּצֵּל

כִּי אָבִי הָיָה גַּם זֶה וְגַם זֶה."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 64]

 

וממנו גם למדתי כי החיים הם מתנה וכי ההנאה מהם  היא מצווה שכל אדם חייב לממשה.

 

שאלה:

רואים זאת בשם שהענקת לספרך הראשון, פנית לקהל במצוות אביך "תיהנו"...

 

 

זו דרכו וזו דרכי. ההנאה היא ערך, ויש ליהנות מכל רגע. הפנמתי תובנה זו ככל שהתבגרתי וממנה נגזר בעצם שם סיפרי הראשון: "תְוונסו, תֵיהנו". פירוש המלים "תְוונסו" בערבית הוא: "תֵיהנו".

בספר זה מופיע בין היתר שיר שכותרתו "תְוונסוּ":

"תְוַונְסוּ זוֹ מִצְוָה
שֶאֵינֶנָה שוֹלֶלֶת אֶת הַחֹפֶש
הִיא הַחֹפֶש עַצְמוֹ
"תְוַונְסוּ" בִּשְׂפַת אִמִּי פְּרוּשָׁה "תֵהָנוּ"
וַונְסָה פְּרוּשָׁה הֲנָאָה.
זוֹ מִצְוָה טוֹבָה
זוֹ צַוָאָתִי לְעוֹלָם."

["תוונסו, תהנו", עמוד 62]

 

שאלה:

בתוך שירי העצב בספר יש גם אהבת הארץ: "בט'ו בשבט קידשתי את השקדיה / בשיא פריחתה ויפעתה/ שיכור מריח פרחיה" (68). מה המקום של הארץ בעולמך?

 

ארץ ישראל בעיני היא אחת מארצות העולם, אחד המקומות היפים והמופלאים בעולם אלוהִי, שכולו יופי. אין לה שום יתרון על שום חלק עולם אחר ואין בה קדושה שאין במקום אחר. אדמתה אינה קדושה, אבניה אינן קדושות ורגבי עפרה אינם מתוקים מאחרים. גאולת שטחי ארץ, כל ארץ, בדם אדם, אינה נראית לי.

"מִישֶׁהוּ אָמַר "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ"
אֲנִי אוֹמֵר רָע לָמוּת בִּכְלָל.
הַלְוַאי וְכֻלָּם הָיוּ חוֹשְׁבִים כָּך
אָז לְכֻלָּנוּ הָיְתָה אֶרֶץ אַחַת."

["תוונסו, תהנו", עמוד 42]

 

מסירת חיים במלחמה על אדמה קדושה כביכול, לא זו בלבד שאינה מקדשת אותה אלא מחללת אותה:

"נַחֲלֵי מַיִם מַתַּת אֶל
תּוֹצָר שֶׁל סְעָרוֹת
מַרְוים הָאֲדָמָה זוֹרְמִים לַיָּם.
נַחֲלֵי דָּם מַכַּת אָדָם
תּוֹצְאָתָם סַעֲרַת נֶפֶשׁ
וְנַחֲלֵי דְּמָעוֹת זורמים בְּחִנָּם
מַמְלִיחִים אֶת הָאֲדָמָה."

["תוונסו, תהנו", עמוד 35]

 

החלום הגדול שלי הוא שהמלחמות על שטחים ייכחדו מן העולם, והשלום ישרור בכל חלקי תבל. עייפתי ממלחמות.

"בְאִיסְלַנְד אֵין עֲצֵי זַיִת אוֹ יוֹנָה
אַך יֵשׁ שָׁלוֹם;
בְּיִשְׂרָאֵל אֵין שָׁלוֹם לַמְרוֹת הַיּוֹנִים וַעֲצֵי הַזַּיִת.
אֲנִי יוֹנָה יְהוּדִיָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶנַפְשָהּ הוֹמִיָּה"
["תוונסו, תהנו", עמוד 32]

 

יחד ואחרי כל מה שאמרתי, ארץ ישראל עדיין מיוחדת בעיניי מיתר ארצות העולם במובן זה שהיא ביתי כפי שהיתה בית אבותי הקדמונים. זהו המקום שבו גדלתי כמעט מיום לידתי התרגלתי אליו והתמכרתי אליו ואיני רואה עצמי כיום מסוגל לחיות במקום אחר באותה רמה של אושר. עם זאת, ארץ זו יכולה להיות גולָה לגבי אנשים אחרים, אפילו יהודים, שנעקרו אליה מארצות הגלות לאחר שקמה. אין לכחד שלחלק לא קטן מהעולים החדשים של שנות החמִשים היתה העקירה ממולדתם הישנה לארץ ישראל בבחינת טראומה:

"יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בְּנוּיִים להרפתקת הֲגִירָה
נִשְאָרִים נֶאֱמָנִים לַאֲהוּבָתָם הַיְשָׁנָה;-
--אָבִי עָקַר אֶת עַצְמוֹ מִקַּרְקַע טוֹבָה וַאֲהוּבָה
וְלֹא הִצְלִיחַ לִנְטֹעַ עַצְמוֹ מֵחָדָשׁ בְּאַדְמַת
הַטְרָשִים שֶׁל אֶרֶץ כִּבְיָכוֹל זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
וְכָך חַי כָּל חַיָּיו לְלֹא אֶרֶץ
כְשֶעֵינו וְלִבּוֹ חַגִּים מֵהָכָא לְהָתָם ומֵהָתָם לְהָכָא
בֵּין הַמּוֹלֶדֶת הָאֲהוּבָה
לָאָרֶץ הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה."

["תוונסו, תהנו", עמוד 38]

 

שאלה:

אתה רואה את אביך ונכסף לגעגועים שלו...האומנם כן?

 

 

גורלי אני שפר עליי מבחינה זו מגורל אבי ואמי. לי אין בית קודם להתגעגע אליו וכבר הגעתי לגיל שההתלבטויות בענין הארץ שעדיף לחיות בה אינן כבר רלבנטיות. ואולם עדיין אני סבור כי אין לאיש מאתנו סמכות לגנות את הישראלים שהעדיפו לחיות בארץ אחרת. מגורים בארץ אינם בהכרח מפתח לאושר של ישראלים ומי "שיורד" אינו בוגד.

"יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לָרֶדֶת מֵהֶם כְּדֵי לַעֲלוֹת

לִפְעָמִים אֲפִלּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּשֶׁהַיְּרִידָה הֶכְרֵחִית

הַיּוֹרְדִים אֵינָם בְּהֶכְרֵחַ

נְפֹלֶת שֶׁל נָמוֹשׁוֹת

לְהַר הַבַּיִת

הַר הָאֱלֹהִים

אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת, בַּעֲלִיַּת הַלֵּב

גַּם כְּשֶׁהַגּוּף גָּר בְּעֵמֶק (הַסִּילִיקוֹן)."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 81]

 

וכך גם בספרי הראשון:

"שורשי הצמח באדמה

שורשי אדם ב די-אנ-אי

סולק מגן העדן לארץ נוֹד

להיות נע ונד.

אדם יסע להודו לחפש עצמו

ושם להבין שהאושר אינו תלוי מקום

ובלב הוא מלבלב"

["תוונסו, תהנו", עמוד 41]

 

אשר לי עצמי, כאמור, אין לי עוד התלבטויות ואני רואה את הארץ כתחנה ראשונה ותחנה סופית בדרכי לבית והייתי רוצה כי גם ילדיי, בתי הדר שרון ובני חיים, יראוה ככזאת, אם כי מעולם לא כפיתי זאת עליהם. אני מאמין שגם הורי היו מייחלים לכך כמו כל אבות אבותיהם. מבחינה זו הייתה עליית היהודים ארצה אחרי קום המדינה נקודת מפנה שממנה התחילה תקומה ועלינו להשתדל שהגחלת לא תכבה ותהפוך לאש.

כה אמר חיים יצחק יהודה אבי

"רְאוּ

רְאוּבֵן

בְּנִי

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עוֹד יוֹלִיד

חַיִּים

וַהֲדַר-שָׁרוֹן

לֹא תְּנֻתַּק הַשַּׁרְשֶׁרֶת

עַם יִשְׂרָאֵל חַי."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 69]

 

שאלה:

מה התפיסה הארס-פואטית שלך? מהי בעיניך השירה? אתה כותב: "אני רוצה לכתוב שיר/ שלא יהיה סתם מראה של רגשות/ אלא זכוכית מגדלת שלהם/ קליידוסקופ שיעשה עולם גדול/ מאותיות קטנות/ סולם יעקב של הלב" (9).

 

השירה היא כוח, כוח המלים. אין היא כובשת שטחים, למשל, כמו כוח פיסי, אך חזקה היא ממנו שכן היא כובשת את הלב ואת השכל. משום כך יש לה כוח מרפא.

היום התפתח בפסיכולוגיה מונח הנקרא "ביבליותרפיה" שמשמעותו היא ריפוי על ידי ספרים. ספרות של תובנות, היכולה לבוא לידי ביטוי בכל ענפי הספרות היפה לרבות פילוסופיה ושירה. עיון בשירים המתאימים יכול לרפא, למשל, עצב, דיכאון, חרדות, להביא מהפך חיובי בנפש הקורא, העשוי לרפא אף מחלות פיסיות. התנאי לכך הוא "הבנת הנקרא". הקורא צריך למצוא את התרופה למצבו בשיר מתאים וליישב אותו על מצבו.

ביטאתי רעיון זה בצורה מופשטת בספרי השני:

ביביליותרפיה

"יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"

                     ???

                                        יֵשׁ שֶׁהוֹסָפַת דַּעַת תַּמְעִיט מַכְאוֹב."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 12]

 

הקורא ייהנה מהקריאה ככל ש"חוש הקריאה" שלו יותר מפותח. לשירה ולספרות בכלל יש כוח להראות לקורא עולם ומלואו בלי שייצא מביתו:

קריאה בספר

"לִקְרֹא בְּסֵפֶר בְּשֹום שֵׂכֶל

לְטַיֵּל בְּלִי לָצֵאת מֵהַבַּיִת

בְּפִּיגָ'מָה עִם עוֹטֵי מַלְכוּת

לָגוּר עִם הוֹמְלֶסִים בַּבַּיִת

לִשְׁמֹעַ הֲמֻלַּת הָעִיר כְּשֶׁאַתָּה בַּכְּפָר"

 ["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 8]

 

למעשה חלק ניכר משירתי היא שירה תרפויטית, תובנות המוצגות בשיר ונוגעות בתחומים שונים בבחינת עצות ועידוד במצבים קשים:

מכאובים מיטיבים, מחלות מחכימות

"צָרִיך לָצֵאת מִתּוֹך הַגּוּף!
בַּמָּקוֹם לַחֲשׁוֹב עַל הַגִּדּוּלִים שֶבִפְנִים
צָרִיך לְהִסְתַּכֵּל עַל גִּדּוּלֵי הַטֶּבַע שֶׁבַּחוּץ;
הִסְתַּכְּלוּת עַל גִּדּוּלֵי הַחִטָּה
תְחַסֵל אֶת גִדּוּלֵי הַסַּרְטָן.
כֹּחַ אֱמוּנָה אוֹפְּטִימִי."

 

 

לכל  אורך ספרי הראשון מודגשת התובנה של חשיבות החיים כשלעצמם והמצווה ליהנות מהם. עצם המודעות הבלתי פוסקת למתנת החיים עוזרת לנו להתחזק להתגבר ברגעים אפלים. צריך לדעת לנווט במשעולי החיים, להתעלם מהרע לחפש ולחוש את הטוב:

 

 

לחיים טובים ולשלום

"חֲמֵשֶׁת חוּשֵינוּ יְגַשְרוּנוּ לְאוֹקְסִימוֹרוֹן הַחַיִּים
שִׁירַת סִירֶנות אוֹ צְפִיָרָתָן
רֵיחַ נַרְקִיסִים וְצַחֲנַת הַבִצָה
לֶטֶף מַיִם וְחִסְפּוּס הַסֶּלַע
יְפִי הָעֲלוּמִים וכִעוּר הַזִּקְנָה
מְתִיקוּת הַשָּׁלוֹם וַלַעֲנַת הַמִּלְחָמָה;"
["תוונסו, תהנו", עמוד 110]

 

ומהחיים צריך ליהנות כאן ועכשיו לא לדחות אותם לגיל הפנסיה.

"בִּקַשְׁתִי לְהַרְחִיב אֳפָקָיו וּכְמוֹ לִטַשְתִיו
וכְשֶשָאַללְאָן הוֹלְכִים מִכָּאן אַחֵר כָּך"?
אָמַרְתִּי לוֹתֵהָנֶה כָּאן וְעַכְשָו
וְאֶל תַחֲשֹׁב כָּאן עַל שָׁם
וְעַכְשָׁו עַל אַחֵר כָּך".
["תוונסו, תהנו", עמוד 66]

 

שאלה:

החיים בארץ בתחושה של מצור קיומי ושל מלחמות חוזרות ונשנות מעיקות עליך, ואתה כותב על כך: "רוחות מלחמה. / מקדשים את הסלע/ אש הנקמות מלחכת דם/ מ הצפון עד הדרום / יורים" (88). מה המקום של הכתיבה המגויסת בשיריך? איך המציאות משפיעה על כתיבתך?

 

אכן, אני "מודה" שגייסתי את שירתי כדי לשרת את הערכים שבהם אני מאמין.

במיוחד אני מאדיר את השלום כערך והדבר ניכר כבר בשיר הפתיחה של ספרי הראשון, שם אני מכריז באוזני כולֵי עלמא כי מרכולתי כמשורר היא מרכולת השלום:

"עֵטִי עֵט שָׁלוֹם
גַּם בְּעֵת מִלְחָמָה.
נוֹצַת יוֹנָה
נוֹצָה טוֹבָה
כותבת בגוני לָבָן
לְעוֹלָם לֹא אֲדַמְדַּם
שֶׁלּא יִשָפֵךְ דַּם-אָדָם."

["תוונסו, תהנו", עמוד 5]

 

ובמקום אחר:

"שְׂפַת אִמִּי אוֹמֶרֶת סַלאם
שְׂפַת נַפְשִׁי שָׂרָה שָׁלוֹם----
אֲנִי אוֹמֵר לַכָל PEACE 
אֲנִי רְאוּבֵן וויסאם
בֶּן חַיִּים וסלימה
צֶאֱצָא לְאַבְרָהָם אָבִי יִצְחָק
בֵּן דוֹד לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל
כְּאָבִי הַקַּדְמוֹן שהָלַך ~מֵאַרְצוֹ ומִמולדְתו וּמִבֵּית אָבִיו
וּבָא לָאָרֶץ שהֶראהו אֱלֹהִים
גַּם אֲנִי עָזַבְתִּי עִם הוֹרַי אוֹתָהּ אֶרֶץ נָכְרִיָּה
לָבוֹא לאותה אֶרֶץ הַבְּחִירָה
יָדֵינוּ מושטות לְשָׁלוֹם לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל."

["תוונסו, תהנו", עמוד 28]

 

למרבה הצער לבי נקרע מפני שהשלום אינו שורר בעיקר בישראל:

"בָּהּ חַיֵּינוּ כָּל יוֹם טְבוּלִים בְאֵפר מֵתִים
וּבְמִלְחֲמוֹת עָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
תַּחַת שֶׁיֹּאמְרוּ "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"
נרצחים חַבְרֵי הַשָּׁלוֹם
שָׁלוֹם לְךָ חָבֵר
חַי לֹא תִשָׁאֵר
שָׁלוֹם שָׁלוֹם ואין שלום----
חַיִּים בְּצֵל הֶעָבַר
מִתְעַלְּמִים מְאוֹר הָאָרֶץ
כַּעֲנָנִים הַמְכַסִים אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ.
וּבָא לַיְלָה ארוך.
הוֹי אַרְצִי אֲהוּבָתִי
אֵיך נכבית מדורת הַשָּׁלוֹם מֵחוּמְצַת עַנְנֵי הַגַּרְעִין!"

["תוונסו, תהנו", עמוד 29]

 

וכן :

"באלסקה רָאִיתִי בָּתִּים תלויים
בְּנוּיִים עַל סֶלַע כְּאִילּוּ עַל בְּלִימָה;
בפרובנס כְּפָרִים שְׁלָמִים תלויים
ובבָבל הָיוּ גַּנִּים תלויים
וַאֲבוֹתֵינוּ תָּלוּ כִּינורותיהֶם עַל עֲרָבוֹת
כְּדֵי לָבוֹא לָאָרֶץ יִשְׂרָאֵל
מֵאַהֲבָה לֹא תְּלוּיָה
בְּיִשְׂרָאֵל הַמִּלְחָמָה תָּמִיד תְּלוּיָה בָּאֲוִיר."

["תוונסו, תהנו", עמוד 30]

 

אני מגייס את שירתי גם לרעיון הפשרה הטריטוריאלית, העדיפה בעיני ממלחמה מתמדת וחסרת תכלית.

מודעה

"מְחַפְּשִׂים קַבַּרְנִיט אַמִּיץ

רְחַק רֹאִי

בַּעַל חָזוֹן

לְנַוֵּט סְפִינָה

בְּחוֹל לְלֹא מִשְׁעוֹל

דֶּרֶךְ רַמְזוֹרִים אֲדֻמִּים

אֶל הַקַּו הַיָּרֹק."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 96]

 

וגם אל הגנת הסביבה התגייסתי: אם לא נגן על הסביבה העולם יתמוטט על ראשינו:

 "אני נוגע בטבע

והוא נוגע בי

האם אני נוגע לו?

גם אם הוא לא מרגיש

אני הורג אותו

והוא מחיה את מי שרוצח אותו.---

---על האדם לחדול מלפגוע בהם

כשיבוא השלום האלוהי

הוא ישרור לא רק בין אנשים

אלא גם בין החי לצומח ולדומם

לא עוד הרעלות ים

נפוץ סלעים

ואֹנס אמא אדמה."

["תוונסו, תהנו", עמוד 17]

 

המלחמות ושאיפות ההתעשרות חסרות המעצורים של חברות הנדל"ן מעמידות בסכנה את הטבע המקיים אותנו למעשה:

"קרחֹם קראתי לקרחון שחִמם את לבי

כשהיה לי קר באלסקה.

גם הסערות שחלפו מעל ראשי

חִממוהו כשׂערות.

באלסקה אלוהים הלבישני שׂלמת הטבע

גם כשהיא קרה היא מחממת.

לקחתי מהקרחֹם של אלסקה

להביא קצת חֹם לישראל

אלסקה לא חסרה וישראל נשׂכרת

אני חושש לקרחֹם שלי

שמא יתקרר מאוירא דישראל

או ימות במלחמה או יכוסה נדל"ן

 

 

["תוונסו, תהנו", עמוד 19]

ועוד הפכתי את שִירַי כלי מלחמה נגד הממסד הדתי באשר הוא. עם אמונה, כל אמונה, אין לי בעיה, ואולם אין חיבתי נתונה לאותם כוהני דת מתחזים המנצלים את תמימות המאמינים לצרכיהם האישיים בעוד חייהם עצמם מלאי חטא ועוון.

"מבטיחים ציפור גן עדן בספק עולם

תמורת ותור על ההנאות בעולם ממשי?

אין מרמה גדולה מזו!

בל נפול כציפורים בפח יקוש.

שבעים בתולות לשהידים?

גיהנום לבתולות לא יביא לאנושות גן עדן.---

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 49]

"קטינים שנבעלים?

אוטובוסים "למהדרין"?

קול באשה ערווה?

סקילת נשים?

הזהו אלוהים אקראהו?!!!"

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 49]

 

שאלה:

לחיות בעולם כשאתה גם עורך דין וגם משורר זה אינו קל. אתה חי את המציאות בשני מפלסים שונים. בשיר אתה כותב: "תזדרז, אמר השופט/ אין לנו זמן./ ואני עניתי:/ מטרת המשפט אינה חיסכון בזמן/ אלא גילוי האמת ועשיית צדק" (100). איך זה להיות גם עורך דין וגם משורר? אתה חי בשתי פלנטות?

 

אינני רואה סתירה בין היותי עורך דין להיותי משורר. נהפוך הוא. אני חש שהשירה מסייעת לי להיות סניגור טוב יותר. עיסוקי בשירה מגביר את מודעותי ואת רגישותי לאנשים השקופים, העשוקים והעניים ולשמוע את זעקת החפים מפשע והאסירים.  מודעותי ורגישותי זו היא שגרמה לי לבחור מכל ענפי המשפט את הסנגוריה הפלילית.

תפקידי כסניגור מאפשר לי לסייע לעצורים ולנאשמים בשלב קשה בחייהם, אולי הקשה ביותר, שבו הם זקוקים להגנה. מצבם אינו מאפשר לנפש המשורר שלי להתחמק מהגנתם. דווקא רגישותי למצבם הנובעת, כנראה, מהיותי "משורר" והופכת אותי כמעט בעל כורחי לעורך דינם. זו הסיבה שהחלטתי להמשיך, למרות הקושי הפיסי שיש לי עקב ניתוח קשה, שעברתי ושגרם לשיתוק אחד ממיתרי קולי, להגן על אותם עשוקים. רגישותי, ואם תרצו היותי "משורר", אינה מאפשרת לי להתחמק מדבר שליחותי. אני חש כאילו כוח עליון, אם תרצו "רוח ה' " , מנווטת אותי לקרא לאותם שבויים דרור ולשבֵר את אזיקיהם.

אישיותי כמשורר היא שגרמה לי איפוא להפוך גם לסניגור:

"לפעמים מתאוה אני לצאת מגופי

ואולם מי יגן אז עליו

ומי ישמור עליי

אני נשאר בו

כרוכים אנו זה בזה

מגנים זה על זה

שנים רודים טנגו

יחד מוציאים ממר מתוק

קול צרוד ממיתר קול אחד

נשמע בכח הנשמה כקול עצום ממאה מיתרים

קול הצדק בהיכל המשפט

צווח את אנקת אסיר."

["תוונסו, תהנו", עמוד 98]

 

 

"עיניך, עיני התרנגלת השחורה,

שכמו נערף ראשה בידי השוחט,

הביטו בי באמון מלא

ואני כמו הרופאים

בשבועת היפוקרטס

נשבעתי להוציא לאור משפט צדק

כי ראיתי אני עני ימיך

את חשכת חייך

את קדרות ילדותך העושקת שמחתך

על כן ביקשתי להוציא לאור את

דבר חפותך."

 

 

["תוונסו, תהנו", עמוד 99]

 

שאלה:

מה הציפיות שלך ומה השאיפות שלך?

 

 

השאיפה הבסיסית המניעה אותי בחיים היא הרצון שלי לשפר את אישיותי לטובה בכל רגע נתון, לחתור בכל רגע להיות אדם טוב ככל שאוכל, להיטיב על הזולת, להתקרב לאלוהים, כי האדם צלם אלוהים הוא ובזה מותר האדם מן הבהמה.

"לִשְׁמֹעַ אֶת הָאִלְּמִים

לִרְאוֹת אֶת הַשְּׁקוּפִים

לָחוּשׁ אֶת הָאַחֵר

אָז אֶהְיֶה רָאוּי לַתֹּאַר אָדָם

צֶלֶם אֱלֹהִים

יְדִידְיָה."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 112]

 

וכן:

 

"הִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמְךָ בְּלִי רְאִי

הֱיֶה הָרֶנְטְגֶּן שֶׁל עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ

סוֹרֵק אֱנוֹשִׁי שֶׁל נַפְשְׁךָ

הִתְבּוֹנֵן פְּנִימָה לְלֹא מוֹרָא---"

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 39]

וכן :

"קִירוֹת לִבִּי לְבָנִים

אֲמָרְקוֹ יוֹם יוֹם

לְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה

לְשַׁכֵּן בּוֹ עֶרְכֵי אֱלֹהִים

שֶׁיִּגְדְּלוּ לְהַגְדִּילֵנִי

בְּתֵבָה שְׁמוּרָה מֵהַמַּבּוּל---

כְּשֶׁיָּבוֹא הַסּוֹף לַסַּיִף

אַחֲרֵי הַמַּבּוּל

אֵצֵא מֵהַתֵּבָה

לְחַלֵּק אוֹצְרוֹת ה'

הַתְחָלָה חֲדָשָׁה."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 84]

אשר לציפיות שלי: אין לי ציפיות כי אני יודע שכגודל הציפייה גודל האכזבה, ואולם חרף זאת יש לי תקוות. אדם ללא תקווה, בלי חלום, עלול להישאר תקוע בעצב תמידי.

לתקווה כוח חיובי, מחיה.

אחת התקוות הדומיננטיות שלי היא התקווה כי ילדיי יהיו אנשים טובים שיתרמו לעולם בעבודתם ויפעלו למען הרבות כל טוב ושלום וימצאו את אושרם בדרך זאת.

"ילדיי, גוזליי השלוחים לעולם,

לא אוכל להשיגם גם אם ארצה

לא ארצה להסיגם גם אם אוכל

ימשיכו לטוס גם כשאלך לאט

יתמידו במעופן גם כְשֶאֶדֹּם

מי יתנם יונה עם כנפי נשר

יטוסו כחץ מקשת בענן

עלה זית בפיהם

ושירת השלום בגרונם

יחצו גבולות עולם

יחלקו עם האנושות פִּרְיָם

יזרימו טוב ממעין אינסופי

וחכמה מבאר נצחית

ישירו באשר את שירת החיים

וישלחו חצים טובים מקשתותיהם

להעשיר עוד את העולם

אינסוף לתרומה הטובה.

 

 ["תוונסו, תהנו", עמוד 109]

 

שאלה:

האם יש שאלה שציפית לה ולא שאלנו. איזה מסר רצונך להעביר בריאיון?

 

ראשית, השירה שלי היא רבת פנים ומתייחסת לנושאים רבים ומגוונים, ביניהם: אלוהים, אהבה, נישואין, טבע, דת, משפט, מלחמה ושלום, שואה, קידמה, חיים, בריאות וחולי, זיקנה ומוות. היריעה שהוקצבה לראיון זה קצרה מלפרט ולהכיל את התייחסותי בשירתי לכל אחד מנושאים אלה ומי שמועניין בכך יוכל, כמובן, לעיין בשירים הרלבנטיים לכל נושא בכל אחד משני ספריי. כאן אפנה רק לשירי הטבע, המבטאים את יחסי המיוחד אליו.

הטבע ממלא את נפשי מאז לידתי ועד היום ואני מרגיש חלק בלתי נפרד ממנו. אינני יכול לתאר את חיי בלעדיו:

 

מתנה מאלוהים

"כשאני נכנס לטבע הוא נכנס בי

ממלא אותי צלם אלוהים

פנימיותי ראי לו

נשמתי פורחת מהפריחה

דמי דם המכבים

פעימות לבי פעמוני הגשם

מימיו טהורים זורמים בעורקי---

כי מתת אלוהים היא

קונה זמן שכסף לא קונה".

["תוונסו, תהנו", עמוד 16]

 

ובא טבע בטבע

"אֶתְבַּע טֶבַע! אֲבַקֵּשׁ!

טֶבַע בִּקַּשְׁתִּיךָ

טָבַעְתִּי בְּךָ

בְּמֵי אֲגַמְּךָ הִתְנַקֵּיתִי---

אֲבַקֶּשְׁךָ."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 72]

 

טבילה

"כִּי הֶעֱלַנִי מִמַּפָּלִי

בְּרַעַשׁ הָאֲשָׁדוֹת

שֶׁפָּקַח אֶת אָזְנַי שֶׁהִתְחָרְשׁוּ

כִּי בְּמַפָּלוֹ מַיִם חַיִּים מְזָרִים אוֹתִי בְּטֹהַר

לִמְשׁוֹתֵנִי מִמַּפָּלַי---

מֵהַמַּפָּל קָרָאתִי יָא, יָהּ!"

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 73]

 

הטבע ממתיק את החיים. גם כשהוא מר, הוא מתוק. מרים אותי ממפל לפסגה.

"הטבע גבוה גם כשהוא נמוך

מתוק גם כשהוא מלוח

מחיה גם כשהוא מת

כשגופי בים המוות

נפשי באוורסט."

["מן המפל קראתי יא, יה!", עמוד 20]

 

 

הטבע הוא למעשה התגלמות האלוהים, צלם אלוהים, שהאדם הוא פסגת היצירה שלו. למעשה סיפור בריאת העולם הוא סיפור השראת האלוהות על כל אתר של הטבע בהדרגה עד להגעה ל"אתר" הסופי- האדם:

"יצירת האלוהים נעה, פושטת צורה ולובשת צורה,

נצניה מנצים ועליה נושרים

אינסוף למדתה ולזמן עמידתה.

יצירת האמן דוממת

ממסגרת מדה וזמן

מנציחה הרף עין בנצח

אפס קצהו של האינסוף.----"

 ["תוונסו, תהנו", עמוד 21]

 

 

 

 

 

 

 


האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים