מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
אחותנו לוסי אהריש/ עמוס אריכא

  
בעת הזאת אנחנו ניצבים מול חקיקת "חוק הלאום" הנתעב, המציבה סימן שאלה על מידת היותנו עם הראוי למדינה משל עצמו; המערכה מתנהלת תחת שרביט ניצוחו של בנימין רדוף-הדעת למשפחת נתניהו, ומתרחשת לאור השמש כהתקפת טירוף גזעני פרוע שמפיצה ממשלת ימין פאשיסטית, ההופכת באבחת לאומנות, עם שאמור להיות אור לעצמו ולאחרים, לעם מוקצה במשפחת העמים השפויים.  וזאת לנוכח כל העומד בסתירה חריפה למודגש במגילת העצמאות, בדבר המטרה הנעלה של המסע הציוני להיות "עם ככל העמים", המחויב בשוויון מוחלט לכל באיו.

 

     מנגד קמה, כמנהיגה מטעם עצמה, אשת הטלוויזיה המבריקה לוסי אהריש; היא מטיפה-זועקת בשום-שכל, כנגד הפיכתנו למדינת אפרטהייד שקוברת את מגילת העצמאות.  מחאתה העוצמתית של הישראלית הזאת מעידה על חרדתה שמא תקופח אהבתה למדינה, שמנהיגיה העכשוויים טובחים את הדמוקרטיה, ברשעות אטומה,  ומסרסים את עקרונות השוויון בין אזרחי המדינה כולם, שחייבים אנחנו בשמירתם, כי בנפשנו הדבר.

 

    חוק היסוד החדש, "חוק הלאום"  הוא טרגדיה של אובדן חושים שמכתים את כולנו גם לדורות הבאים, כמדינה לאומנית גזענית. נתניהו בראש הליכוד מקבע עצמו כקברן של מגילת העצמאות עליה הכריז דוד בן-גוריון ביום ששי- 14 במאי 1948 שכוונתה החשובה ביותר –"להיות עם ככל העמים" – במשמעות הדמוקרטית הברורה שאין בלתה.

 

     תגובתה של לוסי אהריש, הצודקת והמייסרת בכל תו, תובעת מאתנו להצטרף אליה במאבק לבלימת האסון. זעקתה המהדהדת הינה אבן פינה בעלת משקל היסטורי, קריאת תגר כנגד הטעות הבלתי-נסלחת של בית המשפט העליון, שב-2013, החמיץ הזדמנות להכיר בכולנו כבני הלאום הישראלי, בטיעון המוזר כי: "אין לאום כזה" (הלאום הישראלי!!!). רגע אומלל ומשפיל של בית המשפט העליון.

 

     מצאתי את שנעלם מעיני שופטי העליון: אלפיים פעמים מוזכר עם ישראל בתנ"ך. אילו היו שופטי העליון נענים לתביעה הכה צודקת שהגישה קבוצת אישים מוכרים – כעוזי אורנן, שולמית אלוני, אורי אבנרי, יהושע סובול, עאדל קעדאן, פרופ' יוסף אגסי ואחרים – נבוני-דבר כולם, היתה נפרצת החומה המבדילה בין לבין, והיתה מעניקה חסות ערכית שווה לכל התושבים, כולם אזרחי ארץ האבות, כולל גרים ואחרים.

 

     הדחייה האבסורדית של העליון כי אין הוכחה לקיומו של לאום ישראלי, דומה להחריד להכחשת קיום השואה!  מבין שלושה שופטים (גרוניס, פוגלמן ומלצר), רק השופט מלצר הוסיף את המשפט כדלקמן: "עם זאת, ייתכן שבעתיד יתעורר הצורך להנהיג שינויי חקיקה מסוימים במכלול, ואולי תתאפשר הכרה גם בלאום "מקומי" כלשהו, שייווצר ברבות השנים.

 

     קולה של לוסי אהריש, קובע כי רגע כזה הגיע – דווקא במקביל להגשת החוק הגזעני המשפיל, "חוק הלאום".

 

     זה הרגע בו חייב בית המשפט העליון לשקול מחדש את ההחלטה שהובילה לתהליך גזעני, הקובע בין היתר, כי מעתה יחויבו פסיקות המערכת המשפטית להתבסס ראשית לכל על חוקי ההלכה היהודית – בדרך ההזויה להפיכת מדינת ישראל לאירן הלכתית, שאולי תוותר בזכרון, כדרמה היסטורית, בה מנהיגות מפוקפקת ירתה לעצמה לא ברגלה אלא בראש כולנו.

 

     אין לאפשר מצב זה  קובעת לוסי אהריש, בשם רבים-רבים; כולנו ישראלים בעיניה ואין להפלות גם מול ניגודים.

 

     ולאחותי-אחותנו זאת, אני רוצה לומר במלוא-לב כי בורכת בשיעור קומתה של רות המואביה, סבתא-רבא של דוד המלך, שאמרה לחמותה ששיכלה את בניה: "... אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין..."

איש מאתנו אינו יכול להיות יותר ישראלי ממך לוסי. את מופת לדרך המוסר של נביאי ישראל שתורתם מושכחת ברשעות, עד שספק אם העם הזה הוא באמת עמנו.

     באומרך את הדברים הבאים הוספת לנו אור גדול: "...אתם צריכים להזכיר לי שזאת מדינת העם היהודי? אתם צריכים להזכיר לי, או לעצמכם – כי שכחתם את היסוד?  אני זוכרת יום יום שזאת מדינתו של העם היהודי ואין לי שום בעיה עם זה. אבל תנו לי להזכיר לכם, מחוקקים לא יקרים, את מה ששכחתם: זאת המדינה שנתנה לי ת.ז., המדינה שקמה והבינה שגם אני הייתי כאן, וזאת המדינה שקיבעה את מעמדי כשווה בת שווים במדינה!  חובתי לכבד את המדינה, אבל זכותי להילחם על המוסר והערכים שלה שאתם זרקתם ולהזכיר לכם שאני כאן! ואני לא הולכת לשום מקום!".

 

     חלילה לוסי אם תלכי מכאן – כי אז אקח בידי מקל ישישותי ואלך אתך, ובאשר תהי אהיה כי את, אני וכל אותם החושבים וחשים כמותנו - שייכים ללאום הנקרא ישראל.

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים