מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          



סיפור:
הטיסה/ מריאן נבעה




שוב אני במטוס בדרכי לאוסלו. אחי פיטר טלפן אתמול ומסר שהרופאים אמרו שזהו, זה הסוף. תוך יום יומיים זה יגמר. כרגיל הצורך שלי לראות את אמי פעם נוספת ניצח את התבונה.

יש משהו סוריאליסטי בטיסות קיץ לסקנדינביה. ממריאים מתל-אביב בשקיעה, וכעבור קצת יותר מארבע שעות נוחתים בשקיעה. אלה ארבע שעות של הרהורי שווא על מערכת יחסים מסובכת ביני לאמי. ככל שאנחנו מתקרבים ליעד הנשימות שלי הופכות לרדודות יותר. אני נספגת, נבלעת לתוך האופק המדמם.

פיטר ואשתו אסטריד מקבלים את פני בשדה התעופה. הם מתחילים מיד להכין אותי, להזהיר אותי. המראה שלה, ההתנהגות שלה. היא החליטה שהיא רוצה למות, זה היה לפני שמונה חודשים, היא הפסיקה לאכול, הפסיקה להתעניין בדבר. מאז היא שוכבת במיטה ומסתכלת על העכביש שבפינת התקרה. היא לא מרשה לאף אחד לגעת, לנקות או להוריד את הקורים. זה לא חדש שהיא אוהבת עכבישים. מאז ומתמיד היא ידעה להתלהב ולהתפעל מהיופי של הרשת. עכשיו העכביש הזה הוא החבר היחיד שנשאר לה. מעולם לא היו לה הרבה חברים וכעת, כאשר היא בדיכאון וסנילית. גם אנחנו, ילדיה הפכנו לאויבים.

היא באמת נראית נורא. אפשר להכניס אותה לתמונה של שבויים במחנה ריכוז והיא לא תבלוט, רק עיניה יסגירו אותה, כי עיני השבויים בוערות מרצון לשרוד, לחיות. העיניים שלה, שפעם היו שחורות ויוקדות כשמי ליל כוכבים, אפורות חסרות כל הבעה, כל ניצוץ.

היא שוכבת למעלה בקומה השנייה. אני יושבת בקומה ראשונה בסלון כי היא לא רוצה אותי בחדר. אני ממתינה בשקט לביקור של המוות.

ברגע של צלילות או ערפול (אין לדעת) היא תפסה לי את היד ולחשה: "למה את כל כך טובה אלי, מה אני אי פעם עשיתי בשבילך?" אז הבנתי מדוע היא לא יכולה לסבול את הנוכחות שלי.

בסלון דממה. רק השעונים מרמזים שהזמן לא פסק מלכת. השעון הגדול שעומד בפינה עם זכוכית שבורה מבשר בנאמנות על כל שעה שעוברת, והשעון הקטן שתלוי מעל הדלת גבוהה – גבוהה, היכן שאף יד לא מגיעה כדי לנגב את האבק. הקטן מתקתק בעצבנות והגדול בעצלנות, אין סינכרוניזציה, ונדמה לי שהצלילים מתחזקים מרגע לרגע. ריח של עובש עולה מהמרתף ומתערבב עם ריח הסיגריות הנצחיות שלה, כי היא לא הפסיקה לעשן ולשתות קפה.

בחוץ דווקא יום יפה, אבל השקט המלאכותי מבודד אותי, עוטף אותי כמו בועת זכוכית, אני רואה, אני מבינה, אבל העטיפה כל כך צמודה שלא נשאר מקום לרגשות. הרגשות עומדים בחוץ ואין לי גישה אליהם כרגע, הם מחכים לסוף. בסוף הם יבואו, כל אחד ידרוש התייחסות, הם יתנפלו וירמסו אותי עד שאני אספוג, אעבד, אכבד ואחבק כל אחד בתורו.

היא קוראת לי, רוצה קצת מים.

 "את אוהבת אותי?" היא שואלת, "כן אמא," אני עונה לה בשקט.

"אם כן, אני רוצה שכאשר אני אירדם, תשימי לי כרית על הפנים".

אני כלל לא מופתעת מהבקשה. זו לא פעם ראשונה שהיא מבקשת את זה ממני, ובכל פעם אני משיבה:" אני אוהבת אותך, אבל אני לא אשב עשרים שנה בכלא בשבילך".

"תמיד היית אגואיסטית," היא אומרת באירוניה.

"למה את לא מבקשת מפיטר?" אני שואלת.

 "איך אפשר? את יודעת כמה הוא רגיש," היא עונה עם רמז של לעג בקולה, כמו תמיד כשהיא מדברת על הרגישות של אחי.

אני הולכת לישון. יש עדיין אור בחוץ, זה שונה ומשונה. אני מאוד עייפה. המתח מהמצב ומהיחסים סופג כל טיפה של אנרגיה ממני.

פיית השינה לא מאחרת להגיע. היא פותחת את מטריית החלומות שלה ונותנת לי לבחור.

עם תחושת הקלה עצומה אני נגשת למיטתה. השינה שלה חזקה כרגיל. בעדינות אני מושכת את הכרית ומצמידה אותה לפניה. מחכה. רעד קל עובר על גופה. שקט. אני מחזירה את הכרית מתחת לראשה, מנשקת את מצחה. מתוך כוס המים על השידה, השיניים שלה מחייכות אלי.

בבוקר אני מגלה שאמי נפטרה במשך הלילה. אני מטלפנת לפיטר, הוא מתרסק, אני נטולת רגשות, עדיין בתוך בועת הזכוכית.

אין לוויה. היא תרמה את גופה למדע. תמיד צחקנו ואמרנו שאם אין שימוש אחר אפשר לסלול כביש מהזפת בריאות שלה - שבעים וחמש שנים של עישון כבד.

אני מאשרת את הטיסה שלי בחזרה. בערב אני עולה על המטוס. ממריאה לשמים דם ואש, וטסה אל חשיכה מוחלטת. ארבע שעות של תהייה – האם בנתב"ג מחכה לי המשטרה?  

 

 

*מריאן נבעה על עצמה- "עליתי מדנמרק לישראל בשנת 1963 ובארץ עבדתי כמורה לאנגלית. יש לי שלושה ילדים ושמונה נכדים. אני מטפלת הוליסטית אנרגטית במקצועי וכותבת סיפורים להנאתי".

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים