מנוי לפורטל בכיוון הרוח


לא מוותרת לחיים עם אריאלה מיכאלי/ מארי רוזנבלום

-         הבטחתי להביא לך צבע זהב מניו יורק, כזה כמו בתמונות של גוסטב קלימט (שם זה ממש זהב) ואני כבר מדמיינת מה תעשי עם זה.                           רואה אותך ביו-טיוב מציירת זכרונות ואני קוטעת אותך באמצע הנפת השפכטל כמו עכשיו, ושואלת "מה את מרגישה עכשיו, הרגע?" את ממשיכה לעבוד עם הירוקים המדהימים האלה ואומרת "לא יודעת".......... ואני מרגישה כזו מטרידה כי מה אני מבינה בציור ואיך אצליח לרדת לנשמתך תוך הכרות כל כך קצרה ועוד לגעת בך –

 

בתערוכה, באוניברסיטה, מישהו מחבריי סיפר עליה כי היא חולה ואני שאלתי "מי זו ?" אמרו לי "הציירת אריאלה, את בטח מכירה"   לא. לא מכירה. רוצה להכיר. אז איך פולשים לחייה של אשה שאת לא מכירה, שאת אינך ציירת, שהיא חולה. כן, זו החוצפה שלי שלעיתים מסייעת בידי ולעיתים לא.

הגעתי אליה. בחוץ. בגינה. יושבות. ערב.  שלוש נשים- היא חברתי ואני. רוח נעימה, יין. יושבת בשקט הזה, כולי בתוך פיסת חלום, ערב קסום של הרבה חום ויין ומסביבי עוטרים אותי כלבה אחת קטנה שתלטנית, כלב עוור וחתולה בת 20 עם גידול באוזן שמדברת עם הרבה דרישות. את כולם אספה ברחוב בטרם יומתו.                                                                                    אחר כך, בביתה מול מאות הספרים שקראה, הציורים האלה, הריחות, השפכטלים ממשיכה ללכת שבי אחריה. הפשטות שלה, האמירות שלא חיפשו איך להצטדק, השיחות הישירות על החיים ועל הזכרונות ועל המוות כל אלה יצרו אותה, את אריאלה.

עלי להבהיר ולהזהיר, זו אינה כתבת פרידה, ממש לא. זה נכון שדנו רבות במוות ובדברים שמטרידים אותה והגענו למסקנה שהכל בטיפול ומרגע זה היא צריכה לקרוע את העולם.                                                                          פשוט,  טרם נסיעתי לתפוח הגדול אני רוצה לשאת אותה עימי בתיק הגב.

פעם הייתה אמא, אשה ועבודה. לא למדה לצייר אבל תמיד שרבטה משהו על נייר. בישיבות ידעו שיש להניח  לפניה ניירות טיוטא עיפרון ושתשרבט.      כשהחלה לצייר רק ציירה וציירה וציירה ומחקה. שנה שלמה יצרה עצמה ומשנולדה מחדש פרצה ללא גבולות גם בקרמיקה וגם בציור.

היא כותבת :

"שנישאנו גרנו בחולון והא עבד ברמלה. ליד מושב משמר השבעה, העמיד אחד המגדלים דוכן עם פרחים, ששון עצר שם בכל יום שישי והביא לי זר, תמיד זר גדול עם סוג אחד של פרחים בצבעים שונים או סוגים שונים באותו הצבע. זה הפך למנהג, להביא לי פרחים בכל יום שישי, אף פעם לא שכח, גם כשכבר גרנו במקומות אחרים, תמיד בחר אותם בקפידה, את היפים והרעננים ביותר ובשפע, כמו שאני אוהבת. הייתה לי סלסלת קש שבתוכה העמדתי קערה גדולה עם מים ואת כל היופי הזה הנחתי על הרצפה. ששון כבר לא כאן יותר מ 20 שנה ואני עדיין לא מסוגלת לקנות פרחים לעצמי, רק לצייר אותם"..


אורן כוהניניו, ידידה הצייר, קורא לציוריה "נופים מכושפים" והוא צודק אני בתוך היער שלה, בתוך נשמתי בתוך חלומותיי.

כך הוא מתאר אותה:  "אמנית בת  .... איך נקבע את גילה של אריאלה?, שהרי הגיל הכרונולוגי שלה הוא של "צעירונת"... אך הגיל האמנותי שלה חוצה 2 מאות. כשפגשתי בעבודותיה לראשונה, חשבתי איך הפוביזם* חזר?! או.. מי זו האמנית הזו, שהחזיקה את השפכטל יציב 120 שנה בקירוב...

ובכן אריאלה מיכאלי היא פוביסטית מהסוג שהיה זוכה לקריאות התפעלות בסלונים של תחילת המאה ה:19 בפריז... חושבים שאני מגזים.?! תנו הצצה בעבודותיו של  אנדרה דריין והשפה המנוקדת בה השתמש , גם ביצירותיו הצבעים הטהורים מנגנים על הקנבס כאילו היה פרטיטורה.                יצירותיה של מיכאלי מתכתבות עם התקופה החייתית, בה נקבעו החוקים החדשים שהיוו את בסיס האמנות המודרנית, קל וחומר את הקוביזם... ובכן שם נשמעת מוסיקה, יש ממש תחושת נגינה.                                               לעיתים אריאלה, מסדרת את הציור כתזמורת קאמרית עשירה, ולעיתים התזמורת מתפוגגת לתוך הקומפוזיציה, והכישוף עולה מהבד...

מילים גדולות כמו כישוף יכולות להיאמר רק אחרי ביקור בסטודיו של אריאלה, רק במבט בו הטבע סביבה, הוא כר ליצירותיה היצריות והנועזות, שם... בלב חולון."

 

היא מספרת לי שפעם הייתה חתיכה ואני רואה אותה כל כך יפה. אמיתית, מקשיבה, מנסה לעזור ושונאת שטיקים.                                                                אל תשאלו אותה אם אכלה, מה אכלה, כמה אכלה זוהי שאלה סגורה שאחריה אני לוקחת את הסוזוקי השחורה שלי ומגיעה.                                                    הבית פתוח, כלי הקרמיקה היפהפיים  פרוסים בבית והם נראים כמו רקמה נדירה.

ביום מן הימים שהגעתי הודיעה לי כי היום אנחנו מציירות. חרדת קודש אפפה אותי. אני? לצייר? בלי הרבה טקסים החזקתי שפכטלים וצבע ועבדתי........כזו היא.

 

חיפשתי את המילה לתארה ואני יודעת. מצאתי. "אמיצה" .

 

ובדרכה, לא רוצה להכביר במילים. זה מה שיש לי לומר.

 


*פוביזם
משמעות השם: "חיות פרא" בצרפתית,והשם ניתן על ידי מבקר אמנות שנדהם למראה יצירותיהם שהוצגו בסלון הסתיו ב-1905. הוא הביט המום בצבעים הבוהקים והעזים של התמונות ואמר: "זה כלוב של פראים". האמנים אימצו את השם בשמחה.. 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים