מנוי לפורטל בכיוון הרוח


אותיות בוכות באש ושירה
עם יעקב ברזילי/ רון גרא

 

על המשורר יעקב ברזילי, שמעתי, לראשונה, רק ב2004, כשהוציא את ספרו התשיעי במספר : "אותיות בוכות באש":, בהוצאת כרמל. נתקלתי בספרו זה, בעת אחד מביקוריי בהוצאה, לרגל הוצאת ספרי: "פשרות".

הסקרנות הייתה גדולה , רצון עז לפגוש באיש המיוחד הזה, אך לא אזרתי אומץ להרים טלפון ולבקש להפגש.

ב2010, ערך המשורר, בלפור חקק, השקה לספרו: "משורר של חצות", באשכול פיס של תיכון עירוני א',  בת"א. היה זה מוצאי שבת,  כאשר גמלה  בי ההחלטה , לאתר ולפגוש באותה הזדמנות את יעקב ברזילי.

נתלווה אלי משורר צעיר, יחד נגשנו אל יעקב ברזילי ורעייתו מלכה, התיישבנו יחד,על מדרגות האכסדרה,ושוחחנו, שוחחנו והוקסמנו מן השניים. בקשתי להרוות את צימאוני, שנמשכה מ2004, עד 2010.ולא רוויתי.

נפגשנו, גם בבית הסופר, כאשר יעקב, הנחה ביד רמה ערבי שירה, ובהמשך ,בקבוצת  משוררים אשר קראנו לה "ספרותא":, ביוזמתה של המשוררת אסתר זילבר ויתקון, עסקנו במשוררים ידועים וחשובים ומדי פעם גם קראנו משל עצמנו.

יכולתו המבריקה של יעקב לנתח ,להזניק שירים  נפלאים,מגוף הייסורים, לימדתני להבין שהאיש ניחן במתת שמים, בכל ערוץ ואפיק, נובעים שיריו כמים החיים.

1.האם סיפרת לחבריך הקרובים בקיבוצים על מאורעותיך ?

עליתי ארצה ב 1949 עם בני נוער שורדי שואה מהונגריה. לכל אחד מאתנו היה סיפור שואה, איש לא סיפר אותו, במשך שנים ארוכות לא העלינו על דל שפתנו את נושא השואה, השארנו אותו מאחורינו, העדפנו להתרכז בעיצוב חיינו החדשים במדינתנו היהודית שרק נולדה בימים ההם.

 

2.ספרך הראשון: "שירי לא תם",יצא ב1987, כשהיית בן 54 לערך, האם נכתבו השירים בפרץ אחד, או שנאספו עם השנים?

 

 מאז ומתמיד הייתי חלש במקצועות ריאליים, המקצועות ההומניסטיים שבו את ליבי, ספרות, היסטוריה ,שפות.הייתי תלמיד מצטיין בלימוד השפה המתה לטינית. אהבתי מאוד שירה, השפה ההונגרית משופעת במיטב השירה האיכותית, לו נכתבה באנגלית, היתה זוכה לתהילה של ראשוניות. כתבתי שירים בודדים בהונגרית. ההסתערות שלי על כתיבת שירה בעברית החלה בגיל מאוחר, החל מהספר הראשון נפתחו הסכרים, מאות שירים פילסו דרכם, המאגרים התמלאו בקצב הולך וגובר, מאז הספר הראשון, ספר רודף ספר.

 

3.מתי פרץ המעיין, מה הייתה נקודת המפנה של החשיפה?

 

בשל הביקורתיות כלפי עצמי, לאורך שנים הצבתי מחסומים. בגיל 54 הסרתי את המחסומים והבשילו התנאים להוצאת ספר ראשון. נקודת המפנה היתה האהבה הגוברת לשירה ולשפה העברית, חשתי שאני משתלט על חומר הגלם הבסיסי של המשורר, המילה.

 

4.ב1992, הוצאת את הספר: "סולמות", שהוא גם ספורת וגם שירה. ב1977 הוצאת את: "עד נר  ראשון של בוקר"-שכולו פרוזה(הספר יצא בארבע מהדורות  ותורגם להונגרית ולאנגלית)-למרות ההצלחה הגדולה של הפרוזה, החלטת להתרכז בהמשך בשירה?,מדוע?

 

בראשית נברא השיר, אחריו הפרוזה, תחילה לא ידענו לדבר, השמענו הברות בודדות, מעין צעקות, כל צעקה היתה שיר, כשצירפנו הברה להברה נוצר הדיבור, נולדה הפרוזה. בעוד משורר יושב על שרפרף צר עם חצי ישבן תלוי באוויר, סופר מתרווח בכורסה נוחה. רעיון שמשורר דוחס לתוך 4 שורות, סופר מרשה לעצמו להשתרע על פני 4 עמודים. גיליתי שאני כותב פרוזה שירית. משך אותי האתגר של משורר להביע ראיון בשורות בודדות.,

(איך כתבה רחל המשוררת:"צריחות שצרחתי נואשת כואבת.....היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"----הערה שלי-ר.ג.)

 

5.מרבית ספרי השירה שלך עוסקים בשואה ואחרים עוסקים גם בארוטיקה ואהבה מה הניע אותך לעסוק בנושאים אלה?

 

 

אני זוכה לכינוי "משורר השואה" , וגם נושא תואר זה בגאווה, ובכל זאת קביעה זו כלל אינה מדויקת. הוצאתי 13 ספרים, רק 5 ספרים עוסקים בשואה. נושאים רבים מפרנסים את כתיבתי המגוונת, אהבה, ארוטיקה, טבע, הגות, משפחה, הומור ועוד. אני בהחלט זוכר את עברי, כל ערב מדליק נר זיכרון וירטואלי, אך חי חיים מאוזנים, משוחררים מגטו תמטי. בכל אחד מספריי שאינם עוסקים בשואה, אני הופך את שפת החול למקלעת שירי שבת.

 

6.מדי חודש, אתה נוהג לשלוח שיר מרטיט, חדש, לקוראיך וידידיך, מה הן התגובות שאתה מקבל מן הנמענים השונים?

 

מזה שנים אני שולח שיר אחד בודד כל חודש לקוראיי המובחרים. אינני מתפתה לשלוח יותר, כדי לא להעמיד במבחן את סבלנות הקוראים. זהו פרוייקט פרטי בו אני מטפח את הקשר ביני לבין הקוראים, והוא גם מהווה אמצעי צנוע אך איכותי של הפצת השירה. אני מקבל תגובות רבות בכתב שנחלקות בין המצומצם לרחב והמקיף. יישמע מוזר, אך למקרא תגובה מסתייגת משיר ספציפי, אני חש סיפוק, שכן לא נראה לי טבעי כי כל שיר ימצא חן בעיני כל קורא. בנוסף לכך קיים מחנה גדול של קוראים המסתפק בקריאת השיר ללא תגובה.

 

7.יש לך, כמדומני  כ130 שירים מולחנים, דבר המביא לבטח, להתרוממות נפש, התוכל לספר בכמה מילים, על המפגש בין המילה והצליל המתרחש בליבך פנימה?

 

 

נכון. יש לי למעלה מ 130 שירים מולחנים לתזמורות, מקהלות והרכבים קאמריים, המבוצעים במרבית התזמורות בארץ וברחבי העולם, בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאירופה. רוב השירים המולחנים הם בסגנון קלאסי, מיעוטם בסגנון הפופולרי. השירים הולחנו בידי מלחינים מובילים בארץ ובעולם, מושרים בעיקר בפי זמרות מהשורה הראשונה של מבצעות הן בארץ והן בחוץ לארץ. במקרים רבים אני קורא את השירים באוזני הקהל לפני הביצוע המוסיקלי. הופקו גם תקליטורים רבים, אחד מהם היה מועמד לתחרויות הגראמי, יצירה בת 5 שירים מולחנים שלי הגיעה לפסטיבל ישראל, ושיר אחד זכה במקום ראשון בתחרות מקהלות בסין. קול המוסיקה משמיע לעתים קרובות יצירות שלי. בין עקרונותיי בכתיבה, המוסיקליות של השירים תופסת מקום מרכזי. למשמע שיריי המולחנים אני חש סיפוק רב שכן המפגש בין המילה לצליל יוצר ישות חדשה, וברוב המקרים קיימת העצמה של שתי האמנויות גם יחד.

 

8.ניתן למצוא, כמעט בכל מקום, את ההומור המר, את הסרקאזם, האירוניה, האוקסימורונים, כמו למשל: "אבי מת בשיבה טובה בגיל 42". החיוך האירוני ,המזכיר את חיוכו של החתול מעליסה בארץ הפלאות.אבי מת ללא שם, כאשר אפילו, לפרה יש שם, טיולו של אלוהים במקומות "אקזוטיים" כמו: ברגן בלזן, אושוויץ, מיידנק ...האם ההומור, האירוניה באים להקל על מראות האימה?

 

 

לכל משורר יש ארגז כלים, בארגז הכלים שלי ניתן למצוא כלים שונים, ביניהם אירוניה, סרקאזם, הומור, הפתעות, פואנטות ועוד. לאורך כל כתיבתי בנושא השואה, קיים עימות חריף בין המכונה אלוהים לביני. השואה גרמה לפילוג בקרב בני עמנו, יש מאמינים שהפנו עורף לאמונתם, ואחרים שאמונתם התחזקה.האירוניה והסרקאזם לא נחוצים להקלת מראות האימה,הם באים לתבל את הכתיבה באמצעים שהופכים את היצירה למעניינת יותר.

לכזאת שלא ניתן לקרוא בעיתונים, אלא ביצירת אמנות בלבד.

 

9.התוכל לספר על איזו חוויה יוצאת דופן, הקשורה במפגשי קוראים איתך?

 

במסעותיי ברחבי העולם חוויתי חוויות יוצאות דופן רבות, אזכיר אחת מהן. משרד החוץ שלנו שלח אותי לאירוע מיוחד שהתקיים באוניברסיטת דבלין באירלנד.   

יום הולדת ה 100 של ראול ולנברג הדיפלומט השבדי שהציל אלפי יהודים בבודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה. האירוע התקיים ביוזמת 3 שגרירויות בדבלין, הישראלית, השבדית וההונגרית. עיריית דבלין החרימה את שגרירות ישראל במשך 11 שנים. בעקבות הרצאה נוספת שלי בספריה העירונית, שגרירות ישראל בדבלין דיווחה למשרד החוץ שבאמצעות שיריי הצלחתי לשבור חרם של 11 שנים.

 

10.מה דעתך על השירה בימינו?

 

 

אם אני מזהה נכון את כיוון הרוח בשבשבת, מתגלה לנגד עיניי עדנה מסויימת של  השירה העכשווית.מתווספים כותבים צעירים ומבטיחים, מתרבים כתבי עת 

לשירה  , צצים  סלונים ספרותיים חדשות לבקרים, נסדק הפחד מהשירה  בקרב שוחרי הפרוזה, גם התקשורת האלקטרונית משמיעה שירה

בתדירות די גבוהה.עם זאת, לא נעלמה בקרב משוררים וותיקים יותר,המגמה

הרווחת לכתוב שירה מתוחכמת, לא מובנת המרחיקה מתקרבים לשירה.

עדיין נכתבים שירים ללא שם,משופעים בכוכביות.בעיני שיר ללא שם,כמוהו כמי שנולד ממזר.  בהעדר כותרת, כעץ גדוע ללא צמרת. כוכבים וכוכביות מקומם בשמים. לא אחת אני משוחח  עם נכדיי בשפת שירה, וזה כשלעצמו נוסך בי אופטימיות.

11.התוכל לסיום, להציע לי שיר אחד, שיש לך עמו יחסי רעות,ואתה מיודד איתו במיוחד?

 

כתבתי למעלה מ 900 שירים, לבחור מהם שיר אחד ולהכתירו כידיד נפש מספר אחד, בחירה קשה מנשוא. בחרתי בשיר : "החיוך", המתאר את מות אבי במחנה המוות ברגן בלזן. זהו שיר קצוות בעל מנעד רחב ביותר, אין אישי ממנו מחד גיסא, ומרטיט לבבות  רחוקים מאידך גיסא, מקהה את התכונות הקשות של המוות ומוהל את העצב  בבדל חיוך,מנציח ומחייה, בעת ובעונה אחת.השיר הזה הגיע לעצרת ממלכתית בכנסת ישראל,תורגם לשפות שונות,שוטט במחנות המוות באירופה,הודפס והושמע, הולחן ונוגן, שיר משירי הדגל שלי היה לסימן הכר שירתי.


אַבָּא הִמְשִׁיךְ לְחַיֵּךְ מִלֶּחִי עַד לֶחִי.

הוּא לֹא הִפְסִיק לְחַיֵּךְ גַּם כְּשֶׁנִּפְתְחוּ שַׁעֲרֵי הַמַּחֲנֶה

וַעֲגָלָה רְתוּמָה לִשְׁנֵי סוּסִים כְּחוּשֵׁי בָּשָׂר

נִשְׂתָּרְכָה פְּנִימָה בַּעֲצַלְתַּיִם

לְכִוּוּן מִגְרָשׁ הַמִּסְדָּרִים.

פְּנֵי הַסּוּסִים דּוֹמוֹת הָיוּ לִפְנֵי אָדָם.

אַבָּא שָׁכַב עַל הַדַּרְגָּשׁ לְלֹא תְּנוּעָה וְרַק חִיֵּךְ.

הַסּוּסִים מָשְׁכוּ אֶת הָעֲגָלָה לְיַעַד קָבוּעַ מֵרֹאשׁ

מִבְּלִי שֶׁעֶגְלוֹן יִנְהַג בָּהֶם,

הָיָה בַּסּוּסִים הַלָּלוּ מַשֶּׁהוּ אֱנוֹשִׁי מְאֹד, נוֹגֵעַ לַלֵּב.

לְאִמָּא נִדְמֶה הָיָה שֶׁאַבָּא רוֹצֶה לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ

אֲבָל הוּא לֹא דִּבֵּר, הוּא כָּל הַזְּמַן חִיֵּךְ.

רַגְלֵי הַסּוּסִים דִּשְׁדְּשׁוּ בַּשֶּׁלֶג הַכָּבֵד

שֶׁכִּסָּה אֶת מִגְרָשׁ הַמִּסְדָּרִים.

כְּשֶׁהֵנִיחוּ אֶת אַבָּא עַל הָעֲגָלָה, חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קַר

וְעוֹד מְעַט פָּנָיו יִתְעַוְּתוּ מֵהַקֹּר הַמַּקְפִּיא,

אֲבָל זֶה לֹא קָרָה וְהוּא פָּשׁוּט הִמְשִׁיךְ לְחַיֵּךְ.

פָּחַדְתִּי שֶׁיְּקַבֵּל דַּלֶּקֶת רֵאוֹת,

אַךְ לֹא הֵעַזְתִּי לְהַגִּיד דָּבָר, שָׁתַקְתִּי.

כַּעֲבֹר זְמַן הֵנִיחוּ לְיַד אַבָּא

עוֹד מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנָיו הִבִּיעוּ כְּאֵב

וְהָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁזֶּה יְקַלְקֵל אֶת מַצָּב רוּחוֹ,

הִתְבָּרֵר שֶׁגַּם הַפַּעַם טָעִיתִי

כִּי הַחִיּוּךְ לֹא מָשׁ מֵעַל פָּנָיו.

כְּשֶׁהֵבִיאוּ עוֹד אֲנָשִׁים

כְּבָר לֹא הָיָה מָקוֹם עַל מִשְׁטָח הָעֲגָלָה

וְשָׂמוּ אוֹתָם עַל הַגּוּף שֶׁל אַבָּא.

חָשַׁשְׁתִּי שֶׁהוּא יֵחָנֵק,

אֲבָל רָאִיתִי שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ לְחַיֵּךְ

וְאָז שָׂמַחְתִּי שֶׁלְּפָחוֹת לֹא יִהְיֶה לוֹ קַר.

כְּשֶׁלֹּא הָיָה כְּבָר מָקוֹם בָּעֲגָלָה,

אַחֲרֵי שֶׁהֶעֱמִיסוּ עָלֶיהָ עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל אֲנָשִׁים

הִתְחִילוּ  הַסּוּסִים לִמְשֹׁךְ אֶת הָעֲגָלָה לְכִוּוּן הַשַּׁעַר.

אִמָּא הֵרִימָה אֶת אֲחוֹתִי בִּזְרוֹעָהּ הַשְּׂמָאלִית

וּבִימִינָהּ לָפְתָּה אֶת יָדִי בְּחָזְקָה,

אַחַר-כָּךְ הִתְחַלְנוּ לִצְעֹד בַּשֶּׁלֶג הַטּוֹבְעָנִי

וְהָלַכְנוּ מֵאֲחוֹרֵי הָעֲגָלָה.

סַבָּא גָּרַר אֶת עַצְמוֹ מִימִינִי

אָחַז בְּיָדִי הַשְּׁנִיָּה וְאָמַר לִי:

" תַּגִּיד נֶכְדִּי תַּגִּיד אַחֲרַי"

וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַחֲרָיו: "יִתְגַּדָּל וְיִתְקַדָּשׁ שְׁמֵי רַבָּא…"

וְנֹאד הַדְּמָעוֹת שֶׁל אִמָּא נִקְרַע

וְדִמְעוֹתֶיהָ הַבּוֹעֲרוֹת שָׂרְפוּ אֶת הַשֶּׁלֶג מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ.

כְּשֶׁנִּנְעֲלוּ הַשְּׁעַרִים בְּצֵאת הָעֲגָלָה

כְּבָר לֹא רָאִיתִי יוֹתֵר אֶת פְּנֵי אָבִי

רַק הַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ בִּצְבֵּץ מִתּוֹךְ עֲרֵמָה שֶׁל כְּאֵב.

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים