מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          









 צילום: בלפור מור 
שיחה בשניים - ציונית פתאל קופרווסר משוחחת עם אלי עמיר/ בלפור מור

במוזיאון מורשת יהדות בבל ב - 26 אפריל 2017

 

לו נשאלתי על ידי עיתונאי צעיר "מה ישראלי בעיניך?" הייתי משיב לו בבטחה ובגאווה: "ציונית פתאל קופרווסר ואלי עמיר."

חווינו ערב מרגש, מחבר לשורשים מגשר בין עבר להווה ומעניק השראה וחזון לעתיד. ערב מתובל בריחות של סמכ מזאגווף (דג צלוי) בטעם עירקי של פעם, טיילנו בסמטאות של בגדד, עלינו לארץ, עברנו מהמעברה לקיבוץ, משם - לקטמון בירושלים. הראינו שגם לנו יש תרבות ומורשת, אומנות מוסיקה וערכים יפים ומכובדים ועתידנו לפנינו ללא תחושות של פלגנות, רגשי נחיתות וניכור. כל זאת בחן, עם הרבה חוש הומור כשהשפות העברית והעירקית מתמזגות לאחת.

על הבמה ציונית פתאל קופרווסר, בת להורים שעלו מבגדד בשנת 1951, סגן אלוף (מיל.), מחברת הספר "התמונות שעל הקיר" – רומן אנושי תקופתי, שאורג את סיפורה של נוריה, שביקשה שיהיה לה קול כאישה בתוך החברה המסורתית היהודית העיראקית, עם התמורות בחיי היהודים באותה תקופה בשל השינויים הפוליטיים בעיראק. לצידה, מי שנבחר להדליק השנה את אחת ממשואות יום העצמאות הסופר אלי עמיר. השאלות נסובו סביב שלושת ספריו "תרנגול כפרות", "מפריח היונים" ו"יסמין", המתארים את מסע חיו של עמיר מבגדאד לירושלים.

הזמרת נטלי רותם פתחה את הערב בשירה. ציונית הציגה בקצרה את אלי עמיר (נולד בשנת 1937 בבגדאד לסלים ולמרים ח'לאסצ'י ז"ל. עלה לארץ עם הוריו בשנת 1951 מעיראק, נשלח לקיבוץ משמר העמק. לאחר מלחמת ששת הימים שימש יועץ ראש הממשלה למזרח ירושלים, ב-1984 התמנה למנהל הכללי של מוסדות עליית הנוער עד שיצא לגמלאות. את ספרו הראשון תרנגול כפרות פרסם בשנת 1983 והוא בן 46, ומאז פרצה הקריירה הספרותית שלו עם הספרים מפריח היונים, אהבת שאול, פגישה עיוורת, יסמין ומה שנשאר, ובקרוב יצא לאור ספר חדש). בהמשך הקריאה את דברי הברכה של יו"ר מרכז מורשת יהדות בבל, פרופ' אפרים צדקה, כשיפה מססה, מ"מ מנכ"ל המרכז, העניקה לו את הזר לרגל היבחרו להדלקת המשואה ואמרה לו "אנחנו גאים בך". היתה שם באולם תחושה של גאוה באלי, שמייצג בכבוד את כל הקהילה הבבלית בארץ ובעולם.

"איך אתה מרגיש מאז הודיעו לך שנבחרת להדליק משואה ביום העצמאות?" שאלה ציונית, ואלי עמיר פתח ואמר: "אני רוצה להגיד משהו על המראיינת הנחמדה, תופעה מיוחדת, סופרת שעתידה לפניה. היא ממשיכה דרכנו ודרכם של סופרי עירק שהצליחו לפלס דרך למרכז הספרות העברית. אנחנו כותבים על בגדאד ועל ישראל, זה טבעי לנו. את, עם שורש ישראלי, סגן אלוף, ילידת הארץ, צברית טהורה, מחפשת את השורש כדי להיות עם דו שורש. כשקראתי את "התמונות שעל הקיר", הרומן שלך, אש ג'אבק אלא בע'דאד? (איך הגעת לבגדד?) איך את מתארת עשורים קודמים וגורמת לי להרגיש את העיר עצמה. הערב היא התבשרה שקיבלה פרס ספרות מהאגודה למחקר ויצירה. עכשיו תשאלי אותי..."

ציונית: אתה קורא לעצמך כאבי ונורי בספריך, ואילו אנחנו מכירים אותך בשם אלי עמיר מה בעצם היה שמך כשהגעת ארצה, ומתי ולמה בחרת בשם אלי עמיר?

אלי עמיר: שמי היה פואד אליאס נאסח חלסצ'י. עמיר על שם חברת הנוער בקיבוץ. לכל חבורה היה שם. עמיר זה אסופה של תבואה, ליכוד שזה מה שהקיבוץ רצה (והתבדח בדרכו המיוחדת: ע' לעירקים מ' למדריך י' יוכבד המטפלת ר' רבקה המדריכה השניה). עמיר הדגיש שלאבא שלו לקח זמן לעכל את השינוי בשם המשפחה.

ציונית: הספר "מפריח היונים" מתרחש בעיראק ערב העליה לישראל, והפרקים האחרונים שבו מתארים את חבלי הקליטה הראשונים בארץ. חמולת עמארי מעיראק, המתוארת בספר, מגוונת ומפוצלת בין אנשים בעלי תפיסות וזהויות שונות, אבל בכל זאת מתקיימת בה ערבות הדדית. איך אתה רואה את המתח הזה וכיצד זה משפיע על הזהות שלך באותה תקופה?

אלי: אמי הייתה דתיה, אביה היה רב. הסבא שלי מצד אבא שלי היה כמו שיח' מוסלמי, היה מגשר בין ראשי שבטים מוסלמים בצ'פל. ואמא אמרה הילד הזה כפרה עליו היה יושב מתחת לסבא שלו ומקשיב לסיפורים שלו. רק מקשיב. דוד אחד היה קומוניסט, השני סוציאליסט, השלישי ציוני, בת דודה אחת יפהיפיה התאסלמה בעקבות אהבתה למוסלמי, ולי היתה מורה סילביה שלימדה את שקסביר. הבית היה סופר מודרני ובתוך זה התעצבה האישיות. לך תדע עם מי להזדהות. תודה לאל שהיה כך.

ציונית שאלה לגבי אירועים מכוננים בחייו בעירק ואלי סיפר איך כשהיה בן ארבע חווה עם משפחתו את ה"פרהוד" (הפרעות ביהודי עיראק ביוני 41'). שבע שנים אחר כך פשטה המשטרה העירקית על ביתם במטרה לעצור ציונים ולחפש נשק וניצלו במזל. והאירוע המשמעותי השלישי היה ההליכה לבית הכנסת באישון לילה להירשם ראשונים לעליה לישראל ולגלות שכבר אחרים הקדימו אותם.

בהמשך הערב התוודענו לפער הציפיות בין החלום על ארץ ישראל כגן עדן למציאות החדשה, להתמודדות עם החברה בקיבוץ, השחיקה במעמד האב, ההחלטה להיות סופר גדול ולכתוב את הסיפור של העדה כמו גם לא ללכת בנתיב העדתי הרגיל ולשאוף להיות אחד מהם ובעיקר לזכות בהכרה. (הדוגמה על הרצון לספר על אום כולת'ום באקדמיה למוסיקה המחישה זאת יותר מכל) שמענו על התפקידים שמילא ועל חווית הסרט "מפריח היונים".

"הקרע בין שני השורשים ושני העולמות (המזרח והמערב), הוא הציר המרכזי בכל ספריך. ב"יסמין" אתה מתאר את עצמך: אני יהודי בן ערב, בבוקר אני שומע מוסיקה מערבית, ומזרחית בערב, רגל פה ורגל שם, ולפעמים מתבלבלות הרגליים. האם רגליך עדיין מתבלבלות או שאתה חי כבר בהרמוניה?" שאלה ציונית. "קשה לחיות בהרמוניה," משיב לה אלי. "לא מתוך תפיסת אכלו לי ואו שתו לי. עד היום אין קבלה אמיתית של יהודים מארצות האסלאם. העירקים ילדים טובים, אבל כשאתה קורא את השיח המזרחי היום ואתה רואה את הדור השלישי ואת האל נקמות. במי אתם נוקמים? ארבעים שנה עבדתי בקליטת עליה בלב ליבה של הציונות, הפכתי ליועץ למהגרים במדינות רבות. אין דבר כזה קליטת מהגרים דה לוקס, עצם העובדה שאתה עוקר אדם ואומר לו להצמיח שורש במקום אחר זה בלתי אפשרי."

היה מרגש לשמוע את הדו שיח עם האב לאחר מלחמת ששת הימים בדירה הקטנה בקטמון, כשהאב כבר מרגיש שייך, שלם, גאה בבניו ודוחף את אלי הבן להשפיע במקומות הנכונים. ההתמודדות העיקשת היום יומית ללמוד, להתפרנס ולהתחבר למקומות שבהם הוא יכול להשפיע (מנער שליח שמביא את הדואר ועד להבאת עולי ברית המועצות בתפקידו במשרד הקליטה).

מקום של כבוד קיבלה המשוררת דורית ג'אן, בת להורים יוצאי עירק, כאשר אלי וציונית הקריאו שירים מתוך ספרה "ציפור תכולת כנף". אלי עמיר קרא את השיר "בקצ'ה" (צרור מטלטלין בעירקית) וציונית הקריאה את השיר "שם". לאחר הקריאה הדגיש אלי כי האדם צריך שורש והוא מחפש אותו גם שם. ציונית סיפרה שכאשר היא חזרה עם ספרה במסע במנהרת הזמן לבגדאד היהודית, רגליה הפכו ליציבות ואיתנות, וזהותה כיהודיה, ישראלית וציונית התחזקה בשל כך.

ביקצ'ה  ( צרור מטלטלין )

=================

 

סַבְתָּא סַלְחָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת

 אֲנִי צוֹעֶקֶת לָה וְרָצָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ

בְּמַעֲלֶה רְחוֹב סִיוָן בַּשְּׁכוּנָה

סַבְתָּא סַלְחָה, חִזְרִי

אַבָּא לֹא יִכְעַס עָלַיִךְ יוֹתֵר

לֹא יַטִּיחַ שֶׁאַתְּ מְיֻתֶּרֶת.

 

הַנִּיחִי אֶת הַבִּיקְצָ'ה

שִׁמְטִי אוֹתָהּ מִכְּתֵפַיִךְ

בּוֹאִי בּוֹאִי שׁוּבִי לְבֵיתֵנוּ

תִּרְאִי אִמָּא שִׂמְחָה

עֲצוּבָה הִיא רוֹצָה אוֹתָךְ כָּאן

אַתְּ אִמָּא שֶׁלָּהּ

אַתְּ מְקוֹר הַבְּרָכָה

הַחִטָּה וְהַקְּדֻשָּׁה.

 

סַבְתָּא סַלְחָה

שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד

 לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם

בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

 נָהֲגָה לִנְדֹד בֵּין בָּתֵי בְּנוֹתֶיהָ

 עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ

 עַד יוֹם מוֹתָהּ.

 

שָׁם

==

 

 עֲצֵי תָּמָר

 וְרֵיחַ הַחִדֶּקֶל

 צוֹפָה מֵחַלּוֹנִי

 אֶל מֶרְחֲבֵי הַזְּמָן כִּי רָחַק

 שָׁם בֵּית הוֹרַי

 שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

 לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם

 סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי

 

 הַצִּפֳּרִים

 בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת

 אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד

 שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי

 קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי וּכְבוֹדוֹ

 נִשָּׂאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר :

 הָאדָה כִיבִּיז אִיל מִיסְכִּין

(הָא לַחְמָא עָנְיָא )

 

 זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּעְגּוּעַ

 אֵלּוּ כְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת חֲבוּיוֹת

 לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא

 קְרַבְתִּיו מֵעוֹלָם

 אַךְ כָּעֵת זֶה בָּא וְהוֹלֵךְ

 זֶה מֵנִיחַ

 רֹאשׁ עַל כָּתֵף

 וְשׁוֹכֵךְ.

 

 

ציונית סיפרה לאלי שבעירק של היום מתגעגעים ליהודים. הם כותבים עלינו ספרים ומחקרים, והציגה ספרים בערבית שכתבו על שניהם. עמיר השיב כי זה מחמם את לבו משום ש"יצאנו מעירק כפליטים וחזרנו אליה באמצעות הספרות כמלכים. היום אני חוזר כסופר שמתרגמים אותו לערבית. לו יכולת לבקר שם לא היית כותבת." "האם אתה מתגעגע לעירק? תרצה לבקר בה?" שאלה. "עירק של היום היא לא אותה עירק שלי שמופיעה ב"מפריח היונים". אני מתגעגע לסמכ מזגוף, לנהר החידקל בילדותי, לריחות של שארע אלרשיד..." ענה לה.

"היית טרקטוריסט, נער שליח, יועץ לענייני ערבים, מנכ"ל עליית הנוער, שחקן, שדרן והיום סופר ענק. אתה אבא וסבא. מה אתה רוצה לעשות עוד"? שאלה. "לראות את העולם ולחשוב את מי עוד לאהוב," השיב ועיניו נצצו.

"יש לי עוד הרבה שאלות, אבל אסיים כאן." אומרת ציונית.

"מבטיח לך שתראייני אותי בספר הבא," עונה אלי עמיר בהמון הערכה ואהבה לבת דור ההמשך.

היש יותר ישראלי מזה בעיניכם???

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים