מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
דרך מילכה /עמוס אריכא
 

מזה זמן מה התכוונתי לכתוב על ספר ביוגרפיה צנוע בממדיו שפרסמה מילכה בן ארי על חייה המשותפים עם אחד מגדולי המצביאים בתולדותיו של צה"ל, מי שהיה "איש הפלדה" אלוף גייסות שריון, אורי בן-ארי (2009-1925). רק תקופה קצרה בשנות החמישים עלה בידו לכהן בתפקיד האלוף, אך הוא נאלץ לפרוש מהצבא  כאשר ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון העמיד אותו בפני שתי ברירות; לעמוד לדין צבאי לאחר שהתעלם ממעידה של אחד מפקודיו, או לפרוש לאלתר מתפקידו.

בן-ארי העדיף את זקיפות קומתו ופרש ובלבד שלא יכתים את מעמדו של אלוף הגייסות. כך החמיץ צה"ל את מי שאמור היה להיות רמטכ"ל, ואולי אף הבולט בין יחידי סגולה שכיהנו מאז ועד היום בתפקיד הרם הזה. ההבדל בינו לבין אחרים ליווה אותו עד יומו האחרון, היותו מצביא מזהיר מלידה.

בשנת  1939, כשמלאו לו ארבע-עשרה שנים, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה עלה לבדו לארץ במסגרת עליית הנוער ונשלח לקיבוץ עין-גב. כשש שנים ומשהו לאחר עלייתו, בשנת 1946 הצטרף לפלמ"ח. כשנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות וכעבור זמן קצר מונה בן-ארי למפקד פלוגה א' בגדוד הרביעי של חטיבת "הראל" שהוטל עליה לפרוץ את המצור על ירושלים. תוך זמן קצר הוצמד לו כינוי נדיר בפי חיילי החטיבה; "מלך הפורצים" כך קראו לו, וחותמו הוטבע בדפי ההיסטוריה שלנו.

אני נמנע מלהאריך בתיאור מבצעים בהם השתתף בהצטיינות לאחר מכן, ואתמקד בנקודה אחת שהעניקה לו ולכולנו זכות גדולה: מאבקו הנחרץ לשכנע את פיקוד צה"ל בחשיבות השריון כחוד החנית ההתקפית של צה"ל. בשנות החמישים כבר חזה המפקד הצעיר כי השריון הוא שעתיד להעניק לצה"ל את יתרון התנופה והמחץ שחסרו לו, והוא פעל ללא הרף להגשמת חזון זה שחייב רבים וטובים לשנות את האוריינטציה המערכתית שלהם מן היסוד.

המציאות היא שסייעה על-ידו. בהיותו מפקד חטיבה 7 במהלך מלחמת סיני הוא שטף עם הטנקים שבפיקודו את מדבר סיני והביס במהירות הבזק את הצבא המצרי לאחר שהפתיע אותו מעורפו במעקף מבריק.

אכן, הרחקתו מצה"ל היתה כעונש לדוגמא שקשה להתמודד אתו, אך התקלה הזו לא הכריעה אותו במסגרת האזרחית. שובו לתרום לצה"ל היה רק ענין של זמן. הוא הוכיח כי הכלל המקובל שלכל אדם יש תחליף איננו חל עליו.

ערב מלחמת ששת הימים הוא הוזעק לחזור וללבוש מדיו. הוטל עליו להכין  למלחמה את חטיבת שריון "הראל" שהתבססה בעיקר על חיילי מילואים. עצם הגיעו לחטיבה נחשב למהפך משמעותי. החטיבה בפיקודו של המצביא בן-ארי נוערה מרבצה והצליחה לנתק את ירושלים המזרחית מכיוון צפון, צעד טקטי מבריק שלמעשה פתח את הדרך לחיבור היסטורי של שני חלקי ירושלים לעיר אחת שאמורה היתה להיות הבירה השלמה.

כעבור שנים אחדות, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר הוזעק בן-ארי לשמש כסגנו של גורודיש לחזק את חיבורי החפ"ק שהתרופפו במבוכת הימים הראשונים, הוא נחשף בפעם נוספת במלוא יכולתו וייחודו. המחזאי מוטי לרנר ששרת כקצין צעיר במפקדה הזאת הדגיש בתום הקרבות בראיון לעיתונאי את התרשמותו מהמצביא: "לא ראיתי מימי חיית מלחמה קרת רוח כזאת, שמתפקדת בלי להניד עפעף במצב קריטי. לולא הוא הפיקוד לא היה מתפקד".

מאז כבר הוכיח בן ארי כי הוא ראוי גם לתואר "ספרא וסייפא". על-כך יעידו ספריו  "אחרי!" (ספריית מעריב), "נוע, נוע, סוף!" (הוצאת מערכות), ו"בטבעת החנק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) 

חמישים שנים נלוותה אליו רעייתו מילכה כשותפה שוות-ערך. העדרו של בן-ארי מעולמה הותיר חלל ענק בחייה. במשך חמישים השנים האלה פרחה ביניהם אהבה מסוג זו שלא כל זוג זוכה בה. רק בעזרת אהבה כזאת ניתן להקים עולם פרטי וקסום כפי שהיה להם, בעיקר נוכח כישלונם במערכות נישואין קודמות.

בביוגרפיה המיוחדת הזאת של מילכה, "אורי ואני – יובל שנים לצדו של תת-אלוף אורי בן-ארי" (הוצאת "מרנגא"), היא איננה מהססת לחשוף עד דקויות מאלפות את מארג היחסים היומיום שלהם ממנו ניזונה הערכתם העמוקה זה לזו, כשמעת לעת הם מדלגים מעל מהמורות זעירות המאפיינות חיים משותפים וכה צמודים. לכאורה מדובר בשני אנשים עוצמתיים שעלולים להתרסק זה מול זה בעימותים. אך דווקא שניהם נחשפו זו לזה בקשיבות כה-מלוטשת, כה-מכילה, כה משמעותית לשניהם..

מילכה בן-ארי התכוונה בספרה  לחשוף את צדו הפרטי והתרבותי של המצביא אותו עטפה בחייו באהבה שלמה, על-סף הערצה הדדית  שלא נגרע ממנה כחוט השערה לאחר מותו, ורק הלכה והתגברה עד פרוץ הווידוי הסוער והסוחף שלה.

הרושם המתקבל מקריאת הספר הזה שאכן זו בדיוק היתה כוונתה, לחלק עם אחרים משהו מחלקת אלוהים הקטנה שלה ושל אורי, האיש שמדינת ישראל חייבת לו כל-כך הרבה  – וגם לאשה שבצדו והמשלימה את דמותו המרתקת. גם כאשר ימלאו לה תשעים בעוד מספר חודשים עדיין גועשת בתוכה נשמת אישה רעננה שלעולם לא תזדקן, שהיתה ונשארה מאהבת ואוהבת בכל נימי נפשה את הגבר המצודד של חייה, אורי בן-ארי.,

החיים האינטימיים של הגבר והאשה שעצבו את עצמם מכוח עצמם והתבגרותם המשותפת, כובשים את הקורא שמוצא עצמו מצטרף לשחזור חמישים שנות "הביחד" שלהם. אין פה שמץ של חשיפה צהובה, אווילית וסרת-טעם. להפך, מדובר במיקוד אור בחיי בני זוג שכאלה בגובה העיניים. מילכה מצליחה לתאר בשפה פשוטה המתארת כשיח-לב את היפה והרגיש שהם חיברו ביחד.

מילכה הצליחה במקום שלעתים גם כותבים בעלי ניסיון נכשלים בו; היא פורשת בספרה יריעת חיים של מתנדבים בעם מעוררת השראה. ההגדרה שעלתה אל מול עיני בהשלימי את קריאת הספר, דרך מילכה בגבר שלה, ממצה את החיבור הזה שגם המוות איננו יכול לו; חיבור שחשיפתו תהיה חשובה גם לאותם היסטוריונים שיבקשו סימוכין לדורות המופלאים של הישוב העברי בארץ-ישראל, דורות בהם  גברים ונשים היו שווי זכויות וחובות. רק כאלה יכלו כתף אל כתף, להקים את היסודות למדינה דמוקרטית שבימים אלה משנה אופייה עד לזרא.

קולה של מילכה בן-ארי בספר הזה הוא קול שצריך להישמע ברמה בקרב אלה שמרכיבים את פיקוד צה"ל בימי סערת הניסיון המביש להדיר נשים בצבא מקשת תפקידים. זה קול השייך למי שהתבגרה כחברותיה לשותפות מלאה עם הלוחמים שלנו, בני העם העברי.

 

 

 

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים