מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          



מאמר:

שַׁעֲטַת סוּסֵי הָרוּחַ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וְאֵין שׁוֹמֵעַ/ חגית מנדרובסקי

 
עם שורה זו מתוך השיר 'סוסי הרוח בבנין-על' בחרתי לפתוח את הסקירה שכתבתי על שיריו המצוינים והמקוריים ביותר של המשורר חיים ספטי.
 
הבאתי לכאן מבחר צנוע ביותר מתוך המוני שיריו אשר ראו אור בשלושת ספריו עבי הכרס:
 
'דוח יתרת הנפש', 'הזמן קורס ניתך' ו 'האהבה הלבנה'.
 
הסקירה משלבת ומערבבת בין השירים, לאו דווקא בסדר של יציאת הספרים לאור או הופעתם בספרים.
בכל השירים שקראתי יש תנועה ערה ומדויקת בין הגשמי לרוחני, בין השגרתי והאפרורי לקסום ולאפי.
 
דימוייו של חיים ובעיקר הקונפליקט ביניהם, כארציים וסתמיים לשמימיים ומפוארים, הם שהילכו עלי קסם בעת שקראתי את שיריו.
 
ניכר כי חיים מכיר את חיי השגרה, את השעון המתקתק והמעורר, את הגוף הנע בקצב אוטומטי על מנת להתפרנס ולשרוד את מציאות החיים, כשבתוכו נושבת רוח נעורים תמידית, קסם ילדי וגיבור בלתי מנוצח הרוכב על גב אותם סוסי רוח השועטים במסדרונות.
 
חשוב לי כי ישמע קולם של סוסי הרוח הפראיים האלה כי הם הם, משמעות החיים האמיתיים. ואולי הקונטרסט ביניהם לבין המשרד העגמומי והחנוק – אולי זה הקסם.
 
יַאַסְפֶנָּה הַיַּעַר בְּחִבּוּק יְלָדִים
נִרְגָּשׁ וְאוֹהֵב אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה
הוּא טָהוֹר, כְּאַיָּלָה עִמּוֹ הִיא
 
חִיּוּתוֹ בָּהּ זוֹרֶמֶת
 
מלים יפות אלה הוצאתי מתוך השיר 'ההשראה' – האין דבר משובב מזה? היער אוסף 'אותה' בחיבוק ילדים. האם זו ילדה מתוך עולם אגדי בלב המשורר או אולי זו ההשראה עצמה כשהיא באה בעיתה? שוב, מתפרץ משהו ראשוני, ותיאורי הטבע בשירתו של חיים תמיד יוצאי דופן ושואפים אל הנסתר.
 
הָאֲגַרְטָל הַסִּינִי / חַיִּים סֶפְטִי
הָאֲגַרְטָל הַסִּינִי עוֹמֵד בְּרִצְפַּת הַסָּלוֹן
צְלוּל צְבָעִים, כָּבֵד, יָפְיוֹ שְׁמֵימִי
שִׁלְשׁוֹם קְנִיתִיו
הַזְּמַנִּים יַחְלְפוּ בּוֹ,
צְבָעָיו יֶאֶצְרוּ תְּנוּעוֹת מְחוֹגִים, רֶשַׁע, אֱוִילוּת, אַכְזָרִיּוּת, תְּנוּעוֹת עַמִּים,
הַשְׁכָּמַת בֹּקֶר שֶׁלִּי, חֲנֻפָּה, הַתְרָסָה,
צַעַר עַל הָאֲנָשִׁים הַמְאַבְּדִים חַיֵּיהֶם בְּאֶפֶס מַעַשׂ,
מַאַבְקֵי הַקִּדּוּם הָעֲלוּבִים שֶׁלִּי, קְלוֹנִי עַל הִתְיַשְּׁרוּתִי עִם הַשּׁוּרָה,
הָעֲיֵפוּת, הַכְּמִיהָה אֶל מְחוֹזוֹת שַׂגִּיבִים,
מִלְחָמוֹת אֲבוּדוֹת שֶׁלִּי,
מַעֲשֵׂה אָמָּנוּת כְּלִיל יֹפִי
יָפְיוֹ הַשְּׁמֵימִי יְנַצֵּחַ אֶת הַזְּמַן
 
שוב כאן, כמו בשיר על סוסי הרוח ששועטים במסדרונות המשרד האפרורי, השגרתי, יש אגרטל סיני המייצג את הפן האמנותי, את הנשגב, את היופי שאין לו זמן ומקום אלא מעין ייצוג של נפשו של המשורר- אשר אוצרת בחובה צבעים יפהפיים של מחוזות רחוקים וקסומים ויחד עם זאת את זוועות העולם ואת הפשוט, הארצי, היומיומי שלעתים ניכר כי הוא זורם עמו אך מתעב אותו בעת ובעונה אחת.
 
 
קְסוּמִים סוּסֵי הַיְקוּם / חַיִּים סֶפְטִי
מֻפְלָאִים עַד אֵין דִּמְיוֹן, קְסוּמִים סוּסֵי הַיְקוּם
פּוֹרְצִים מִנִּי עוֹלָם בִּשְׁעָטָה כַּבִּירָה
הֲלוּמֵי תְּנוּפָה קַדְמוֹנִית נוֹשְׂאִים תְּנוּעַת הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ
מַכְנִיעִים אֶת הָרִפְיוֹן, הַשַּׁאֲנַנּוּת, הַמֻּגְבָּלוּת, תַּרְדֵּמַת הַחוּשִׁים, הָעֲלִיבוּת
בִּתְשׁוּקָה עֲצוּמָה מַדְבִּירִים גְּבוּלוֹת וּתְחוּמִים
 
בשירו 'קסומים סוסי היקום', שוב שועטים סוסים מתוך הנפש 'הלומי תנופה קדמונית' ומכניעים את הגבולות הקבועים של עולמו החיצוני. שוב אותו קונטרסט מיוחד בין הפנים והחוץ, בין הנפש והעולם הפנימי העשיר ורווי הדמיון אל הישרדות הגוף והעולם החיצוני שמעמת עם מציאות שגרתית ורדומה.
 
מִן הַדִּינוֹזָאוּרִים נוֹצְרוּ הַצִּפֳּרִים / חַיִּים סֶפְטִי
 
מִן הַדִּינוֹזָאוּרִים נוֹצְרוּ הַצִּפֳּרִים
בְּבַקְּשָׁם לָעוּף
לְהִנָּתֵק מֵעָרִיצוּת הָאֲדָמָה, מִכֹּחַ הַמְּשִׁיכָה הַכּוֹבֵל
מִן הַמַּגָּע הַכָּפוּי בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם הַכְּבֵדוֹת
מִן הַהֲלִיכָה הָעֲלוּבָה, הַמְגֻשֶּׁמֶת,
בִּקְּשׁוּ מַבָּט מִמַּעַל, רִחוּף גָּבוֹהַּ, רוּחָנִי,
כַּמַּבָּט שֶׁבִּקֵּשׁ הַיְקוּם שֶׁפָּרַץ תְּחוּמָיו הָרִאשׁוֹנִיִּים, וְהָלְאָה וְהָלְאָה פּוֹרֵץ,
לְהַרְחִיב אֳפָקָיו לְהַרְחִיב גְּבוּלָיו
לְהָסִיר הַכְּבָלִים שֶׁעַל רוּחוֹ
מְזַנֵּק כַּבִּיר וְנֶאְדָּר
נַעֲנֶה לִקְרִיאַת הָרוּחַ
שֶׁעוֹרְרָה אֶת נַפְשׁוֹ
 
(בעקבות ידיעה במהדורת "חדשות" ברדיו ב־14.5.05 על כך שממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בסין מחזקים את ההשערה שהציפורים נוצרו מן הדינוזאורים).
 
בשיר זה המשורר בעצם מביא לנו שיר שנכתב כביכול בעקבות ידיעה יבשה בחדשות.
 
יחד עם זאת, כשקוראים את השיר, ניתן לעשות הקבלה בין הדינוזאורים- ההישרדותיים שנכחדו מן העולם, לגוף ההישרדותי שזמנו קצוב וחייו עשויים להסתיים ובין מטאפורה של הציפור, שהיא חופשייה, אל מותית, הווי- ציפור הנפש, היא זו המסירה כבלים שעל רוחו של המשורר, היא זו הנענית לקריאת הרוח הפנימית, השמימית. הקריאה כאן לעוף נובעת מקריאתו של היקום לפרוץ גבולותיו ולהתרחב ולהעמיק עוד ועוד, וניתן גם לראות זאת כיקום פנימי, עולם פנימי של המשורר עצמו. שיח תמידי הקיים בשיריו של חיים בין הגוף לנפש.
 
 
מַסַּת הַתְּשׁוּקָה תָּאֵט אֶת הַזְּמַן (נֻסָּח ב') / חַיִּים סֶפְטִי
 
בְּעִיֵּי הַמַּפֹּלֶת סוֹבֵב אַחַר בְּשָׂרֵךְ
בֵּין גַּלֵּי הָאֲבָנִים חוֹתֵר, מִתְפַּתֵּל, מִתְעַקֵּל, לוֹחֵשׁ,
גְּחוֹנִי בְּאֵפֶר אַהֲבָתֵנוּ מִתְחַכֵּךְ, מִתְאַבֵּק
בְּצֵל דְּמוּתֵךְ.
מַסַּת הַתְּשׁוּקָה תָּאֵט אֶת הַזְּמַן
וּמִבֵּין הֶחֳרָבוֹת יָצִיצוּ שְׁעוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת
קוֹרְאוֹת: בּוֹא,  
                           בָּאָה עֵת תִּקּוּן.
 
("האטת הזמן": כידוע, עצמים בעלי מאסה גדולה גורמים להאטת תנועת הזמן בשעונים ובעצמים שבקרבתם עקב שדות הכבידה החזקים שלהם).
 
 
חיים מתכתב רבות עם האמנותי והמדעי.
שירי אהבתו היפים גם הם משלבים בין הנשגב לארצי.
בשיר זה בולטת תכונה זו בשורות- 'מסת התשוקה תאט את הזמן ומבין החרבות יציצו שעותינו האבודות, קוראות: בוא, באה עת תיקון'.
 
כְּשֶׁיָּבוֹא הַקֵּץ לַפִיזִיקָה הַתֵּאוֹרֶטִית / חַיִּים סֶפְטִי
"הַאִם קָרֵב קֵץ הַפִיזִיקָה הַתֵּאוֹרֶטִית?" –
"חורים שחורים, גורי יקומים ומסות אחרות" להוקינג, פרק 7.
 
כְּשֶׁיָּבוֹא הַקֵּץ לַפִיזִיקָה הַתֵּאוֹרֶטִית
נוּכַל לָשֶׁבֶת אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ
שְׁלֵוִים, לֹא מֻטְרָדִים עוֹד בַּשְּׁאֵלוֹת מִנַּיִן בָּאנוּ
וּלְאָן אָנוּ הוֹלְכִים
לֹא נִפְעָמִים עוֹד, יוֹדְעִים הַכֹּל, שׁוֹקְטִים
מֵעֵבֶר לִסְפֵקוֹת הַפָּרָדוֹקְסִים, מֵעֵבֶר לַסְּתִירוֹת לַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר
 
כְּשֶׁיָּבוֹא הַקֵּץ לַפִיזִיקָה הַתֵּאוֹרֶטִית
נוּכַל לַחְזֹר לְשִׁגְרַת חַיֵּינוּ
לַהֲזוֹת בְּנַחַת, סְתָם כָּךְ לְהַבִּיט בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם בְּטִפַּת הַמַּיִם
לַעֲבֹד בַּעֲבוֹדָתֵנוּ הַבְּטֵלָה, לִשְׁכַּב עִם נְשׁוֹתֵינוּ הַיְדוּעוֹת
לֶאֱכֹל מִבְּלִי לַחְשֹׁב, לִהְיוֹת נֶהֶנְתָנִים כַּיָּאוּת
לִהְיוֹת רְגוּעִים.
 
בשיר זה אני רואה את הרצון להשתחרר מכבלי השכל. ההגיון. להסכים להתמכר ולהתמסר אך ורק להנאות הפשוטות של החיים. דווקא כאן יש מן החיובי כביכול באותה עבודה בטלה, בעשייה ללא מחשבה. אין זו אפרוריות ושגרה סתמית, אלא פשטות. התמסרות פשוטה להנאות החיים, ללא חשיבת יתר.
 
דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ / חַיִּים סֶפְטִי
וַהֲרֵי דּוּ"חַ עַל חַיַּי
אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי
וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת
וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד
וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין
 
וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי
וְאֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶלָּא: מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי
דְּיוֹ מִטַּשְׁטֵשׁ, לֹא מֻגְדָּר לֹא בָּרוּר
וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק גְּלוּיַת שָׁדַיִם
מְבִיאָה גּוּפָהּ לְאִישׁ אַחֵר
 
אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים שֶׁל מִשְׂרָד
בשיר זה, שמצד אחד יש בו כנות מרשימה ומצד שני עצב עמוק, אולי אף צער, שוב יש את ציר הזמן והמקום האחידים אל מול הרגש והנפש המקבלות כאן את דימוי המים.
מחוץ לחלון  המשרד, שהוא אילוץ בחווייתי, אותו חווה משורר, יש רוח- זו אותה רוח מנשבת שלעתים מתמסר אליה המשורר ומסכים לעוף על גבה הקסום בדמות סוס או ציפור. חיבוק ילדים של יער.
 
ומתחת לשולחן המשרדי מציפים מים, השולחן המשרדי המתאר את השכל ואת הצו הקיומי ההגיוני של הישרדות ופרנסה. יש איזו אישה מן העבר, אישה שכנראה אהב, אך היא אינה שלו, היא מביאה את גופה לאיש אחר.
 
ומה הוא דו"ח יתרת הנפש? תשובה: אני חיים, חי חיים של משרד.
 
שוב, דווקא אותה אפרוריות, אותה שגרה, אותו עול פרנסה קיומי המוטל על כתפיו של המשורר, הוא שמפיק את פניני הדימויים היפהפיים שמחלצת מתוך מצוקתה הנפש, כשהיא מאפשרת לעצמה מעוף, לפרוש כנפי שירה, להיות חופשיה, למרות ועל אף הכול.
 
אסיים בפרישת כנף המשורר אל האופק, אל חיקה של אהבה. המולידה את השירה. ושוב, ושוב, מולידה אותו עצמו.
 
אֶל אֹפֶק / חַיִּים סֶפְטִי
רוֹאֶה אֹדֶם הַשֶּׁמֶשׁ בָּאֹפֶק
שׁוֹמֵעַ פִּיּוּט פִּתְאוֹמִי
בְּתוֹךְ עַצְמִי מִתְכַּנֵּס
 
הַדִּמְיוֹן הוֹלֵם בַּבַּרְזֶל
וְאַתְּ בּוֹקַעַת מִתּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ
וְאַתְּ הַפָּנִים הָאֲחֵרוֹת אֲשֶׁר לַחַמָּה
גֵּאוּת-הָאוֹר הִרְוֵיתִינִי, בָּאת אֵלַי שְׁמֵימִית
חָזִי תַּחַת יָדֵך
תְּאוֹמַת הַחַמָּה, אַהֲבָתִי הַגְּדוֹלָה.
האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים