מנוי לפורטל בכיוון הרוח


מאחורי עיניים כחולות –שמוליק קראוס, בימוי: עדי הראל  / מארי רוזנבלום


"זה קורה 
שהדרך מתמשכת 
זה קורה 
 יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע 
לא שנה, לא שבוע 
יש לנוע, לנוע 
ולחשוב שהייתי יכול 
לחזור על הכל 
אבל בן אדם 
 זה קורה.

זה קרה 
שהדרך התמשכה לי 
זה קרה 
 לא ידעתי איך זה בא לי. "

לא שכחו אותו. חששתי שמא. אז אין מה לחשוש, כאילו הוא חי וקיים. ארבע שנים חלפו ממותו של שמוליק קראוס, ארבע שנים ללא האיש הגאון הזה, ההחמצה של שנים, תרומתו המוזיקאלית העצומה לזמר העברי, מחלוצי הרוק הישראלי וחתן פרס שר החינוך למפעל חיים לשנת 2006.
 מותו של קראוס היה מעט אירוני. אחרי חיים סוערים רוויי סקנדלים, סמים, אשפוזים וניסיונות התאבדות, אגדת המוזיקה הישראלית והדמות השנויה במחלוקת מצאה את מותה דווקא כתוצאה מסיבוך של שפעת בבית החולים איכילוב.
 קראוס הוא הוויה. גברית. כריזמטית. תקיפה. אדם שפרץ גבולות. שבדק. שהתנסה. יוצר אמיתי. סקרן. חסר פחד. אנחנו אלה שפחדנו, ממנו, מכל מה ששידר. ראינו בו אדם אלים וחף מעכבות. אבל לא באמת הכרנו אותו. קראנו דיווחים בעיתונות. שמענו עדויות בטלוויזיה. 
אבל קראוס היה דמות מורכבת הרבה יותר. כשהתקף המאניה לכד את נשמתו, הוא לא הבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור. הוא יכול היה לא לישון 20 יום, כי גופו יצא מאיזון ועצביו נמתחו עד קצה גבול היכולת. לו היה נולד כמה שנים מאוחר יותר, סביר להניח שהיינו יודעים כיצד לחבוש את פצעיו.
 הטיפול האגרסיבי באברבנאל הפך אותו לצמח. לזומבי. חצי שנה עד שנה היה לוקח לו להתאושש. ובנוסף לזה, היה שם גם האח ההוא, הסדיסט. יצור גדל גוף שהתעלל בחולים. מזריק כדי לזכות בשקט תעשייתי. יום אחד בא לשמוליק, שעשה את עצמו רגוע, ואז, לפתע, שמוליק תפס את המזרק ורוקן אותו דרך מכנסיו של האח, תוך שהוא צועק לעברו: "עכשיו תרגיש אתה....."

מקורביו מעידים כי לאחר שהכיר את בת זוגו, האוצרת חנה קופלר, וקיבל את הטיפול התרופתי המתאים למחלת המאניה דפרסיה ממנה סבל, מצא שלווה.

זה מעניין. ראיתי גם את הסרט על שלום חנוך ונשותיו. בשניהם הגברים הם עילוי, בשניהם הם בוחרים להם נשים נאות, משכילות וחביבות ו......משועבדות טוטאלית לבעל הגאון.

יכול להיות שאעורר כאן תהיה, ויכוח ןאולי יותר מזה, אבל הגאון צריך אישה לשרותיו, יפה, חכמה ומשרתת. אבל אני מודה שזה בהחלט מעניין לחיות לצידו של איש מבריק, פרוע-רגוע כמו האיש הזה.

בהלווייתו לא נכחו בניו, בן ושם, וגם גרושתו ג'וזי כץ לא הייתה שם. הם עדיין לא שוכחים לו את התפרצויותיו האלימות שמהן סבלו, אבל צדוק אחיו מתעקש שכבר הגיע הזמן לסלוח..ג'וזי ברחה ממנו מחשש שירע למשפחה. הילדים היו מאוד קטנים ולכן ניתן להבין את הריחוק, אם כי בסרט בן מנסה ליצור קשר עם אביו ואומר "עכשיו אנחנו חברים בפייסבוק". מצאתי גם שחנה קופלר, האשה שהיתה עם שמוליק, אוצרת במקצועה אף פתחה לו תערוכה בארץ וקבעה את השם. אין ספק שהיו ניצנים, כואב ומאוחר מדי.
 "צריך להבין ששמוליק היה אגרסיבי מטבעו. אם הוא לא אהב אותך, הוא היה מעליב אותך. בכלל, הוא לא סבל עיתונאים ויחצ"נים והיה גם אומר להם את זה בפנים. אבל מעבר לתכונה הזאת, הייתה לו מחלה", הוא אומר. "כשהיא התגלתה הוא אושפז באברבנאל, אבל שם לא עזרו לו להתמודד איתה. זה היה כמו במחנות: לוקחים אדם ולא מדברים אתו כדי להבין מה מפריע. קודם כל נותנים זריקה, וכשאתה מתעורר אתה מקבל עוד זריקה. פשוט הרסו לו את המוח עם זריקות שלא התאימו למחלה שלו, וזה ליווה אותו עד הסוף." אני מכירה מקרוב אנשים בתחום מחלות הנפש ובתי החולים כמו אברבנל ועל אף שאני מביאה ציטוט של אחיו על טיפול לא נכון והתעללות בקראוס, יש גם להקשיב לצד המקצועי.

סיפר על כך  אחיו, צדוק:

"למרות חייו הפרועים, בשנים האחרונות סדר יומו של שמוליק קראוס נראה שונה לגמרי. אחרי שני אירועים מוחיים, הוא נהג להתעורר לפנות בוקר ולהתייצב ב"בננה ביץ'" בתל אביב לצד מטפלו הפיליפיני אדוארד. בשעות הערב המוקדמות, הוא היה מתחיל להתארגן לקראת שינה. הוא ובת זוגתו חנה קופלר התגוררו בדירות נפרדות ולמרות זאת היו קרובים מאוד. כמו שידע לשנוא, מעידים הקרובים אליו, כך גם ידע לאהוב וכשאהב מישהו הוא עשה את זה עד הסוף.

היה לו כל כך טוב עם חנה. היא לא הייתה רק אהבה בשבילו. היא הייתה כאילו המטפלת שלו, האמא, האבא והאחות, הוא היה משועבד אליה", אומר צדוק. "היא עזבה את בעלה שהיה עשיר, התאהבה בשמוליק עוד כשהוא היה עם ג'וזי והלכה איתו עד הסוף. בהתקף המאניה דיפרסיה הראשון שהוא קיבל איתה, היא צלצלה לאחד החברים שלה, פסיכיאטר. לקחו אותו לאיכילוב, עשו לו בדיקות דם כלליות וראו שהוא פשוט היה צריך ליתיום לאיזון וזה עזר. על חנה הוא בחיים לא הרים את הקול. חנה הייתה המלאך שלו והיא באמת מלאך. הכדורים הפכו אותו לנורמטיבי לחלוטין".

התשמע קולי רחוקי שלי" 
התשמע קולי באשר הנך 
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי 
 ומעל לזמן מצווה ברכה.

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב 
נפגשות לדק נפרדות לעד. 
מבקש אדם, אך כושלות רגליו, 
 לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי, 
כבר קרוב היום של דמעות פרידה. 
אחכה לך עד יכבו חיי, 
 כחכות רחל לדודה"

בסוף הארוע התעוררה השאלה בקהל שנכח בהקרנה מדוע הראו לנו את שמוליק קראוס במצבו האומלל ולא השאירו לנו לזכרו יפה , צעיר ופרוע.

הקהל קיבל את הסרט ויוצרו במחיאות כפיים ובהסכמה שטוב שכך נוצר הסרט וניתן היה להמשיך לאהוב אותו עוד 66 דקות נפלאות ואפשר לנו להפרד מהאיש המופלא הזה.

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים