מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          







צילום: ראובן שבת 
אירוע שירה בסלון עם מירי רנדל הבר ואלי שמואלי / מארי רוזנבלום


אני אף פעם לא יודעת את מי אפגוש ומה אלמד שם ב"סלון של חגית". אני אוהבת את זה כך, רק כך. להגיע בלי דעה קדומה, לחוות אנשים החיים פה-שם, שבדרך כלל מתרגשים מאוד ובאים ל"סלון של חגית" למכור את תוצרתם-אומנותם.

ולכן, אני מגיעה. 

הפעם הגעתי לסף ספרם של  מירי רנדל הבר "עד שתעלה הגאות" בעריכת יקיר בן משה, ושל אלי שמואלי "האל שהכזיב הוא אתה" בעריכת רון דהן, שניהם בהוצאת "פרדס".
מירי רנדל הבר היא פסיכותרפיסטית העוסקת בפסיכואנליזה לאקאניינית, אשר פותחה ע"י ז'אק לאקאן ושמה דגש על הלא מודע, השפה והמיניות.

אלי שמואלי הוא משורר וסופר. בימים אלו רואה אור ספר השירה הראשון שלו "האל שהכזיב הוא אתה", לאחר שבשנת 2015 התפרסם רומן הביכורים שלו "אישוליים" בהוצאת פרדס. הרומן זכה במספר פרסים, בהם פרס "פרדס" של הספרייה הלאומית - תכנית המלגות לסופרים בתחילת דרכם. אלי בעל תואר שני בנוירוביולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותארים נוספים. אין ספק שהוא איש חושב ואפילו על כרטיס הביקור שלו כתוב FREEMIND"".

השניים נפגשו בהוצאת "פרדס". ניתן היה לראות יחס של כבוד והערכה ביניהם, דבר שראוי לציינו.

מירי מקריאה שירים ומתחת לשורותיה באים וצצים להם המיניות, הפיתוי, המגע והכמיהה. הכל מסתתר שם בראשה, ברמיזות ואתה הקורא או המקשיב לשיריה, חש, ומנחש וכך הופך הערב למעין תשבץ.

בדרך כלל איני נוהגת להביא כמה שירים יחדיו אך כאן מצאתי את החשיבות בכדי להראות כמה תשוקה, רעב, דם גוף, אברים וכאב יש בשיריה של מירי:

 

"כשהגוף מופקר, העיניים
ממששות
זו לא מטפאורה
כשהוא נגוע בפיתוי
להרים את השמלה
להביט בבשר הקר
מתחמם כמו גופה
מוטלת בשולי הדרך
אתה נמשך לדם המפרפר
מסתכל ומשפיל
וחוזר
חלילה שהעיניים
יביטו חזרה
שמא תגלה כמה
אתה מופקר
 כפות לגוף."

*******************
"הם היו עירומים
היא מהבגדים והוא ממנה.
לא זיהה בתוך 
הזוהר היקר
המסנוור, אותה
כשהלכה והתפשטה לו
בגוף כדם זר.
שותת עלבון הוא
ניקז ושתה
מכוס שהתמלאה והתרוקנה
כתנועה בגוף
 שאינה פוסקת."

***********************

"כשהשמש בוערת
עננים מתפזרים
גוף שמים מעורטל
בחבורות אדומות
מוצלפות
כבשים באחו הכחול
מסתירים רעב
מוכה תשוקה או
שזוהי התשוקה עצמה- 
 להטרף?"

גם כשהיא מספרת על אימה יש בשיריה כאב. מירי לא צועקת את כאבה ואני חשה שהיא מעט מתביישת בחשיפה הזו, מסתירה משהו. אתה צריך לנחש איפוא כואב וכמה כואב. הרגשתי שעבודתה עם פגועי נפש שלובה בשיריה והיא שלובה בם. הם חודרים במודע או שלא במודע לתוכה נשפכים במילים וצולפים בה, בנשמתה.

ספר השירה "האל שהכזיב הוא אתה" של אלי שמואלי הוא אומנם ספר השירה  הראשון של המשורר שיראה אור, אולם במהלך המפגש התברר שזה איננו ספר השירה הראשון שכתב. כשהיה בן עשרים התקבל לפרסום ספר השירה הראשון שלו, אולם הוא גנז אותו וכך עשה גם עם ספר שיריו השני. "האל שהכזיב הוא אתה" הוא אם כן למעשה ספר השירה השלישי שהוציא תחת ידיו.

לא הספקתי לקרוא את ספרו "אישוליים" שיצא לאור ב-2015. כריכת הספר (אותו ערך סמי ברדוגו), גילתה, שזהו סיפורו של יהושע קיינר, עובד בדואר, והתרשמתי שהספר עוסק בבדידותו של  הדחוי ע"י נשים. הוא מנסה לצאת החוצה ומחליק שוב פנימה עד לחבטה בקרקעית. אלי שמואלי ציין בפני הקהל שהוא הגיבור עצמו, ואכן ניתן היה למצוא קווים מקבילים בין חיו של אלי בתחילת דרכו לסיפורו של יהושוע, גיבור הרומן. הספר מעלה לדיון את הדחיות שחווים גברים ונשים, המעצבות את חייהם לטוב ולרע. מאוד הסכמתי עם רעיון זה, אך מכיוון שנושא הפגישה הפעם היה ספר שיריו החדש והוצאתו לאור, לא הספקנו להעמיק ולפתח את הנושא.

ועכשיו לשיריו של אלי, אני מצרפת שלושה חלקי שיר:

האל שהכזיב הוא אתה

חֻ נַּ כְ נוּ לְ הַ אֲ מִ ין שֶׁ עָ לֵ ינוּ   לְ הַ אֲ מִ ין

בְּ עַ צְ מֵ נוּ.

לֹא   לְ וַ תֵּ ר  עַ ל   הַ חֲ לוֹם.

רְ צִ יָּ ה   הָ פְ כָ ה   לִ הְ יוֹת   מֶ דִ יטַ צְ יָ ה,

שָׂ פָ ה יוֹצֶ רֶ ת מְ צִ יאוּת.

אֲ נַ חְ נוּ הַ שַּׁ לִּ יטִ ים שֶׁ ל חַ יֵּ ינוּ.

אֲ נַ חְ נוּ בּוֹרְ אִ ים אֶ ת עוֹלָ מֵ נוּ.

וּכְ שֶׁ כָּ ל הַ תַּ רְ מִ יּוֹת

הִ תְ מוֹטְ טוּ,

כְּ שֶׁ נּוֹתַ רְ נוּ חֲשׂוּפִים,

עֵירֻמִּים מִכָּל טְלָאֵי הַהוֹנָאוֹת

הָ עַ צְ מִ יּוֹת

הַשְּׁקוּפִים לְכָל־אֶחָד

מִ לְּ בַ דֵּ נוּ,

אָ ז, הִ סְ תַּ בֵּ ר  לָנוּ  שֶׁהִכְזַבְנוּ.

אִ ם אַ תָּ ה רִ בּוֹן עַ ל עוֹלָ מְ ךָ,

וְ אַ תָּ ה אִ ימְ פּוֹטֶ נְ ט מִ סְ כֵּ ן שֶׁ כָּ ל הַ יּוֹם

רַ ק מֵ בִ יא בַּ יָּ ד,

אָ ז הָ אֵ ל שֶׁ הִ כְ זִ יב

הוּא אַ תָּה.

 

יולוגיה

 

עָ שִׂ יתָ  אֶ ת  שֶׁ לְּ ךָ, אַ תָּ ה  פָּ טוּר.

הִ טְ רַ חְ נוּ אוֹתְ ךָ דַּ י, לֹא הֵ נַ חְ נוּ לְ ךָ לָ נוּחַ .

גָּ עַ רְ נוּ בְּ ךָ, הִ מְ רַ צְ נוּ אוֹתְ ךָ בְּ בּוֹנוּסִ ים,

שָׁ לַ חְ נוּ אוֹתְ ךָ לְ הָ בִ יא וְ רָ שַׁ מְ נוּ לְ ךָ דוּ"חוֹת כְּ שֶׁ חָ נִ יתָ 

בְּ נִ גּוּד לַ חֻ קִּ ים.

הִ סְ בַּ רְ נוּ לְ ךָ יָ פֶ ה אֵ יךְ

אֲ נַ חְ נוּ מְ צַ פִּ ים מִ מְּ ךָ לְ הִ תְ נַ הֵ ג,

אוֹ שֶׁ צָּ עַ קְ נוּ,

וְ יָ דַ עְ נוּ שֶׁ זֶּ ה חוֹנֵ ק אוֹתְ ךָ ........

..........

זֶ ה לֹא תַּ פְ קִ ידֵ נוּ.

זֶ ה לֹא תַּ פְ קִ ידוֹ שֶׁ ל אִ ישׁ.

נֶ אֱ לַ צְ נוּ לְ נַ סּוֹת לְ הַ סְ בִּ יר שׁוּב,

אֲ נַ חְ נוּ עֲ דַ יִ ן בְּ תַ פְ קִ יד.

אַ תָּ ה יוֹדֵ עַ  אֶ ת זֶ ה.

לִ מַּ דְ נוּ אוֹתְ ךָ אֵ יךְ חוֹשְׁ בִ ים אֶ צְ לֵ נוּ וְ אֵ יךְ לֹא,

וּכְ שֶׁ סִּ פַּ רְ תָּ  לָ נוּ  אֵ יךְ   אַ תָּ ה  חוֹשֵׁ ב

בָּ הִ ינוּ בְּ ךָ בְּ בוּז, אוֹ  בִּ פְ לִ יאָ ה,

אוֹ שֶׁ הִ סְ כַּ מְ נוּ כְּ דֵ י   לִ שְׁ לֹל,

אוֹ שֶׁ פָּ שׁוּט הוֹרַ דְ נוּ לְ ךָ צִ יּוּן כּדי

שֶׁ אִ ישׁ  לֹא  יִ סְ תַּ כֵּ ל בָּ נוּ

כְּ פִ י שֶׁ אֲ נַ חְ נוּ הִ סְ תַּ כַּ לְ נוּ  בְּ ךָ.

............."

 

שיר בשלוש מערכות


. 1 .בכל רגע

בְּ כָ ל רֶ גַ ע יָ כוֹל לָ בוֹא מִ ישֶׁ הוּ

וּלְ הַ חְ לִיף אוֹתְךָ.

מִ ישֶׁ הוּ יָכוֹל לָבוֹא וּלְהַחְלִיף אוֹתְךָ.

זֹאת לֹא  בְּ עָ יָ ה

.

אַתָּה  הֲרֵי  הַיּד  הַנּעֲלמָה

בְּ תוֹךְ  בֻּ בַּ ת  הַ גֶּ רֶ ב.

תָּ בוֹא  יָ ד  אַ חֶ רֶ ת. אִ ישׁ  לֹא  יֵ דַ ע

.

אַתָּה לֹא  בְּתַפְקִיד  עַצְמְךָ.

אִישׁ לֹא  בְּתַפְקִיד  עַצְמְךָ.

אֵינְךָ  תַּפְקִידוֹ שֶׁל  אִישׁ.

אֵינְךָ. ..........

 

 

ראיתי בעיני רוחי את סרטו הנפלא של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" בו העובדים על פס הייצור הופכים למכונות אוטומטיות, מפוקחים בכל מקום, כולל בשירותים, על–ידי המנהלים, ונעשים ניסיונות לחסוך בזמן ארוחת הצהריים באמצעות "מיכון" תהליך ההאכלה. נפש האדם נמחקת וגם צעקתו לא נשמעת. ובכלל, אל לו לצעוק.  גם אלי בשירו "שיר בשלוש מערכות".

ובחזרה לגיבורו של אלי שמואלי בספרו "אישוליים". לפי תיאורי הספר, כפי שהמחבר מוסר אותם, התרשמתי, שגיבור הרומן - שמו קיינר (לא כלום) – הוא אדם שהאח הגדול צופה בו, מצפה ומזלזל בו.

 

גם בשיריו, אני מרגישה כמה עייף האדם מעבודתו הסיזיפית, ומלעג החברה וכמה כמיהה יש בו באדם להיות יחיד ומיוחד ולנוח. בשיריו של אלי שמואלי יש הרבה מאוד מן העצב והרצון העז לנוח:

 

"דבר אינו במנוחה עוד.

גם האדם, בעולם מתחלף,

אין בו מנוחה...."

(מתוך השיר הראשון בספר "אין דבר")

עולמות נפתחים, יורדים ועולים. אהבתי.

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים