מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:

מר גדליה/ אושרית מינץ

 

 

     הוא בא והתייצב מול הכיתה שלנו שבוע לאחר שנפטרה המורה שלנו, כחודש וחצי לפני תום שנת הלימודים האחרונה שלנו בבית הספר.  לא ניתן לומר כי המורה רינה פלוטקין הייתה המורה האהובה עלינו, אבל בענייני חשבון היא הייתה סמכות שאין לערער עליה.  מלבד זאת הגברת  פלוטקין הייתה אישה רחבת מימדים  וארשת של  מבט חמור על פניה. כזה  שאינו מוותר על קוצו של יוד, או מוטב לומר, על קוצו של מספר.   לחייה הוורדרדות כלחיי בובת בבושקה גדולה נגדו כמנוגדות לעיניה החומות, הקטנות והחודרות כשני מקדחי יהלום חדים ואת שפתיה הדקות, שאם נולד חיוך מתוך הקו המתוח שבחיבור ביניהן, היה זה חיוך אירוני ומלגלג, למי שלא קלט את ההסברים המלומדים שלה.  כולנו חרדנו מפני החיוך הזה כמו מאש הגיהינום, לכן לא אוכל לומר אם ידיעת החשבון של תלמידי בית-הספר שלנו שבה כה התגדר המנהל, מר יצחקוב, נבעה מההוראה המעולה של הגב' פלוטקין, או מהחשש להיות מושא לחיוכה הלגלגני ולעקצוצי לשונה החדה.

     לעתים התמרמרנו על עומס שעורי הבית שנתנה לנו הגברת  פלוטקין, ומאסנו במציאת ערכי הנעלמים, כדי לקבוע מה כמות המים שהזרים כל אחד מהצינורות אל בריכה, וכמה זמן יידרש כדי למלא אותה, או לאחר כמה זמן יתרחש מפגש בין רכבות שיצאו משני מקומות ידועים במהירויות ידועות, ועוד כהנה, וכהנה.  אבל עם  הזמן נוכחנו כי עם ייסורי העבודה הקשה שהוטלה עלינו, הוספנו גם בינה והיינו גאים בהישגים שלנו.  אפשר לומר שפיתחנו לנו מעין גאוות יחידה בית-ספרית.  והכיתה שלנו, הכיתה הבוגרת, הרי הייתה בת טיפוחיה של הגב' פלוטקין.  השאור שבעיסתה.

     שבוע ימים התלבטנו בין הצער על מותה של הגברת  פלוטקין לבין השמחה על השעות החופשיות שנפלו בחלקנו משמיים.  הבנים מיהרו לצאת אל המגרש, כשכדור שקבלו ברשות עובר מיד ליד או מרגל אל רגל.  ואילו אנחנו, הבנות, שיחקנו בשני חבלים,  התאמנו בירידה לגשר, או בעמידת ידיים, ולעתים הסתודדנו לנו קבוצות, קבוצות או זוגות, זוגות בחצר בית-הספר.  ואני כמו כולן, הייתי משחקת או מפטפטת ומספרת סודות למרים חברתי, ואיש לא יכול היה לנחש כי בקרוב אמשח במשחת המנהיגות.

     באותו יום נכנס מר יצחקוב אל כיתתנו והביא עמו איש קטן מידות וצמוק שלא ניתן היה להגדיר את גילו, אך צעיר בשנים לא היה עוד.  "זהו מר גדליה," אמר המנהל.  "הוא יהיה המורה החדש שלכם לחשבון.  קבלו אותו בסבר פנים יפות והמשיכו להצדיק את הגאווה של כולנו בידיעת החשבון שלכם."  ובחיוך רחב עזב המנהל את חדר הכיתה  ואילו מר גדליה נותר עומד ליד שולחן המורה כשמבטו שמוט אל הרצפה. 

     חליפה ספק חומה ,ספק ירוקה, שידעה ימים טובים יותר, תלויה הייתה על גופו של מר גדליה.  דשיה  היו קמוטים והזדקרו כלפי מעלה בצורה לא סימטרית.  ברכי המכנסיים בלטו אף הן, ולא ניתן היה לזהות את כפל הגיהוץ שבמרכזם.  גם נעליו של מר גדליה נראו מרופטות וכנראה לא צוחצחו לעתים מזומנות.

     "פתחו את ספרי החשבון שלכם בעמוד 63."  אמר המורה החדש בקול קטן וחיישני.  צייתנו כמובן, כשאיננו גורעים עין מפניו המחוטטים, הכהים משהו.  "תרגילים 14- 74" הוסיף מר גדליה באותו קול נמוך שנשמע ברחבי הכיתה רק משום דממת הציפייה שעמדה בה.

     פתחנו בעבודה.  אלא שהייתה זו עבודה טכנית מייגעת ואנחנו רגילים היינו לפלפולים.  שיעור החשבון הראשון עבר בשקט יחסי.  לא ידענו עדיין כיצד לפרש את מעשיו של מר גדליה.  הלכנו הביתה עם עוד מנת תרגילים משעממים וציפינו לבאות.

     מדי יום ביומו מגיע היה מר גדליה לכיתה באותה החליפה המרופטת, כאילו ישן בה, ובאותו זוג נעליים שלא ידע את מברשת הצחצוח, ומדי יום לאחר הסבר קצר, היה מטיל עלינו מנה גדושה של תרגילים, עמוד אחר עמוד.  ולאחר שהטיל את העבודה, היה מר גדליה משתמט ויוצא מהכיתה ומשאיר אותנו לגורלנו.   

     בתחילה עשינו את העבודה שהטיל עלינו בנאמנות, אך לאחר שחלף שבוע ועוד שבוע, ודבר לא נשתנה, רוח של התמרמרות ומרי החלה עולה וגואה ומציפה את הכיתה.  רק עכשיו למדנו להעריך את טיבה של מורה מקצועית ממש, היודעת להסביר ולבאר בעיות,  ואילו זה, אינו מלמד כלל, ורק מעביר את הזמן בפתרון תרגילים שאין בהם כל חדש!

     חלפו שלושה וחצי שבועות. התסיסה בין בני הכיתה הלכה וגברה.

 ועד הכיתה כינס מועצת מלחמה ב"בית התלמיד" בשעות אחר הצהרים.  אהוד, שתמיד היה תלמיד לדוגמה, סבר שיש לדבר עם המנהל ולהסביר לו שהמורה החדש אינו מורה בכלל, וכי ככה כל מה שלמדנו מגב' פלוטקין ילך וישכח מאתנו, ובוודאי שלא נלמד דבר חדש.   אני חשבתי אחרת.  הסברתי לכולם שעלינו לפתור את הבעיה בעצמנו.  אולי נבוא לכיתה בלי התיקים שלנו, ונשב לנו ונשלב ידיים מאחורי הגב, וכשהמורה לחשבון יפנה אלינו לא נענה לו בכלל.  לא, לא נהיה חצופים, פשוט לא נענה בכלל.

     העברתי את מבטי מאחד לשני, כל המבטים נדלקו.  אני רואה כוכב בהיר זוהר בשמָי; כולם איתי.  אני מנהיגה, ליבי פועם בחוזקה.  אני ומרים, חברתי הטובה, תכננו את כל מערך המלחמה.  נתחיל במערכה כבר מחר בשיעור הראשון שהוא שיעור חשבון.  מי שיפר את ההסכם יוחרם לחלוטין ואף אחד מבני הכיתה לא ישתף את הבוגד במשחקים ולא ידבר אתו.  משגיחים ימונו על כל טור – פנינה ואריה וזאביק ומלכה.  אהוד ניסה להתווכח, אבל הרוח המרדנית אחזה בכולם, ולא היה לו כל סיכוי שדעתו תישמע.  אהוד נכנע, ומפחד החרם הבטיח גם הוא לשתף פעולה.

     בבוקר שלמחרת  התיישבנו במקומות שלנו בתחושה חגיגית ומתוחה.  כמה צחקוקים נשמעו בפינה זו ובפינה אחרת,  אך בסך הכול כולם היו שקטים מתמיד, והפלא ופלא, כולם ישבו במקומותיהם כחמש דקות לפני הצלצול. 

     כשנכנס מר גדליה לכיתה עמדה בה דממה שדמתה לקיר קרח ביום שרב תל-אביבי זה. לאחר שאמר, "שלום תלמידים.", ביקש מר גדליה שנוציא ספרי חשבון.  דממה.  איש לא זע.  יכולתי לשמוע את רחש הזיעה הניגרת ממצחי.  מר גדליה הביט סביב כאינו מאמין.  

"ביקשתי להוציא ספרי חשבון," חזר על דבריו שוב, וקולו רועד מעט.  כלום.  כולם יושבים זקופים במקומות, איש אינו נע.  "אהוד, אתה יכול להסביר לי מה מתרחש כאן?" אהוד מרוכז ברחש חריטות המחוגה ששייקה חרט שבזווית השולחן שלו, אינו נע ואינו משיב.  שהייה.  "אביגיל, אולי את יודעת מה מתרחש כאן?" שואל אותי המורה.  ואני חשה את מבטי כולם ננעצים בי.  אני מתמלאת תחושת גאווה ואחריות, זוקפת את גבי ומחזירה למורה מבט מתגרה וחצוף.  "אנחנו רוצים ללמוד חשבון, המורה." אני עונה בקול רם המצטלצל בכל רחבי הכיתה.

     מה שקרה ברגע זה לפניו של מר גדליה ולגופו היה מחזה שלא ראיתי מימי.  פניו כמו הצטמקו והתקמטו, ואילו כל מה שהחזיק את גופו הצמוק בתוך החליפה המרופטת נמוג והתאדה באחת.  מר גדליה ניצב לפנינו כבובת סמרטוטים העומדת לקרוס בכל רגע.  עווית חולפת בקצות פיו ועיניו מתערפלות.  הוא עומד כך רגע ומביט בנו כמי שמסתכל אך אינו רואה, ואחר פונה וגורר את רגליו אל הדלת ונעלם מאחוריה.

     לא ידענו מה יקרה עכשיו, וישבנו מתוחים, מצפים למנהל שיבוא ויגער בנו ואף יעניש אותנו.  אבל מר יצחקוב לא בא, ואילו השיעור השני, שיעור היסטוריה, עם הגב' פרל התנהל כסדרו.  גם בימים שלאחר מכן נכנסו המורים השונים אל הכיתה שלנו במקומו של מר גדליה שנעלם מבית-הספר  ולא הוזכר עוד, כאילו לא הופיע בו מעולם, וחשבון לא למדנו בכלל עד לסיום שנת הלימודים שלא אחר להגיע.

 

                                     ----------------

 

     חלפו כארבע שנים, ואני עמדתי לסיים את לימודי בתיכון.  במתמטיקה לא הברקתי עוד, אבל במקצועות ההומניים הייתי תלמידה מצטיינת.  אהבתי הגדולה הייתה הקריאה;  לא הספקתי לשוב הביתה מבית-הספר, וכבר הייתי שרועה על השטיח עם ספר ביד -  ממש תולעת ספרים.  כמובן שהיה עלי לנסוע באוטובוס כמה פעמים בשבוע אל ספריית י.ל. פרץ שברחוב אלנבי, כשערמת ספרים אחת תחת זרועי מתחלפת באחרת.

     אחר צהרים אחד כשאני יורדת בגרם המדרגות הצר והאפלולי של הספרייה מבלי להסתכל סביבי, כי מחשבתי נתונה כולה לספר שבו אתחיל בקריאה ברגע שאגיע הביתה, והנה  אני מבחינה בין השרעפים באדם מזדקן העולה מולי במדרגות.  לפתע האיש עוצר, ומתוך הפתעה גם אני עוצרת.  שתי מדרגות בלבד מפרידות בינינו.  הוא מביט בפני במבט מלא תיעוב ופליאה.  אני מחזירה לו מבט.  משהו מוכר בפניו מושך את תשומת לבי, וגם החליפה המהוהה שהאיש לובש נראית לי מוכרת איכשהו.  ופתאום אני שומעת את הקול החיישני הבוקע מגרונו, "את, קוראת ספרים?!

     את מותר המדרגות אני יורדת בריצה מבלי לראות את דרכי. כעיוורת אני יוצאת אל הרחוב ונסה על נפשי מפני הבושה המדלגת בעקבותי ואיני מעזה להסב את ראשי לאחור.  

 

    ומה קרה לאחר מכן? תשאלו. לאחר מכן היססתי בין החשש לעבור ברחוב אלנבי על יד הספרייה, לבין התשוקה העזה לעבור שם שאולי אראה שוב את מר גדליה ואעזור אומץ לדבר עמו. אלא שלא ידעתי מה אומר לו. ובסופו של דבר רק עסקתי ראשי בפנטזיות שלא העזתי להגשימן.

     כמה שבועות לאחר מכן התגייסתי לצבא וכל העניין כבר לא העסיק אותי באופן כה אינטנסיבי. אבל לפעמים, כשהייתי עדה לדברים שיצאו מפי אנשים אחרים או מעשים שנעשו שלא הלמו את חוש הצדק המפותח שהחמאתי לעצמי כי התברכתי בו, משהו נחמץ בתוכי ומיד ראיתי פנים חיוורים וחליפה מהוהה והשתוקקתי לחשוב על עניין אחר. לא פעם אחת ולא פעמיים האצתי צעדי בעקבות אדם מזדקן ולבוש ברישול, אלא שאת מר גדליה לא פגשתי בשנית, ופעימות הלב המואצות שלי היו תמיד לשווא.

     מאז חלפו שנים רבות, ומר גדליה כבר ודאי מזמן שוכן עפר, וגם אני עברתי את מיטב שנותי, ועכשיו, כשאני כותבת שורות אלה המספרות על אשר קרה כשהייתי עדיין ילדה, עכשיו אולי יוקל לי ואוכל שוב לעשות את מעשי בשלווה.

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים