מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
אחי הדוב/דורית ישראל


קולנוע אדיסון ז"ל בירושלים היה מוסד מכובד, שיש בו אולם אחד לצפייה בסרטים.
בחופשים הקטנים הלכנו תמיד לראות סרטים. זה היה הבילוי המשפחתי שלנו, אמא ושלושה ילדים.
תורג'מן הנהג של אבא שלי לקח אותנו עד הכניסה לאדיסון. היינו קטנים וזה לא היה פשוט להתנהל עם שלושתנו ברחובות ירושלים.
כשגדלנו הלכנו לבד לקולנוע השכונתי במרכז קרית יובל לראות מרתון סרטי הסנדק, או איזה מערבון משובח. אף פעם לא הייתה לי סבלנות לסרטים, הייתי מאבדת עניין באמצע ומתחילה לקפוץ בכיסא כאילו ישבתי על איזה קוץ, או קקטוס,
עד שהאחים שלי הדביקו אותי אליו חזרה. הולכים יחד, חוזרים יחד, ככה זה. אני באמצע ושניהם מהצדדים. כמו חומה בצורה. שני מגדלים.
וחסר למי שהיה מציק לי.
הייתי האחות הגדולה, אבל הקטנה. שניהם בנים חזקים וגבוהים ואני "רבע עוף" כמו שאבא שלי קרא לי, אז הם לקחו לי את הבכורה, ככה בהליכה בלי להניד עפעף ואני לא וויתרתי בקלות..
”חארב ודארב“ אמא שלי הייתה אומרת. ככה זה, שני בנים ובת. עד שנולדה אחותי הקטנה, הייתי כבר גדולה.
יום אחד אמא שלי לקחה אותנו לאדיסון לראות סרט. הייתי בכיתה ב' וזו הייתה שעת בוקר של חג והיא לא ממש בדקה איזה סרט מוקרן. פשוט נכנסנו. לא היו אפשרויות בחירה, היה אולם אחד, כולם נכנסו בלי לשאול וזהו. השד יודע למה דווקא בחג בשעת בוקר מוקדמת הקרינו את "מלתעות הדב".
לא הצלחנו לצאת בזמן ולפני שזחלתי תחת הכיסא הספקתי לראות דב גריזלי חום וגדול אוכל אנשים.
אחים שלי שקלטו מהר מאוד את הרעד שלי, התחילו לזחול סביבי על ארבע ולנהום כמו שני דובים.
מאז אני מודה שלא הצלחתי לראות סרט מבוגרים אחד נורמלי, בלי להירדם באמצע, או לקום, או להסתובב, לגלוש בפלאפון ואם אפשר לפתוח ספר עדיף. ככה זה.
את "נמו" ראיתי בקולנוע פעמיים וכל כך נהניתי שהייתי חוזרת שוב, ושוב ושוב. תנו לי דוגי על המסך, אני מרוצה.
גם את "סוס הפרא", "אחי הדוב" חחח מצחיק ו"אווטר“ ראיתי מההתחלה ועד הסוף יותר מפעם אחת.
מערבוני ספגטי אני הכי אוהבת ויכולה לראות שוב ושוב. חוץ מזה כלום. אם אין איזה "דוגי" או ג'וליאנו ג'מה על המסך, אני לא רואה.
בסרט האחרון שראיתי "גשר המרגלים" השלמתי שעות שינה. היה מצוין. טום הנקס שחקן נפלא!!



האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים