מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
הומו/ עומר שטרנברג

 

אני ואדם המשכנו להתכתב מעט באותו הבוקר, בזמן שהתארגנתי לעבודה. הוא סיפר לי שנולד בירושלים וחי כבר זמן מה בתל אביב. כשניסיתי לשאול אותו שאלות אישיות יותר, הוא אמר לי שהוא לא אוהב לדבר על הדברים האלה בהודעות, ושישמח להיפגש ולהכיר יותר.

עניתי לו שאני ממהר לעבודה ושאדבר אתו מאוחר יותר. הרגשתי קושי מסוים לקבוע להיפגש עם אדם, כשרק יום קודם לכן נעמה עזבה אותי בסערה בגלל הקשר שניהלתי עם אדיר. כשהגעתי לתחנת הדלק, טוטו חיכה לי מאחורי הדלפק.

"נו? איך הייתה הפעם הראשונה?" הוא שאל. לקח לי רגע להבין על מה הוא מדבר. בתוך כל המהומה, שכחתי שעישנתי סמים לראשונה בחיי.

"וואלה, היה מגניב," עניתי.

"ואיך הסקס אחרי? מטורף, הא?" הוא שאל וחיוך זימתי נמתח על פניו.

"האמת שלא היה..." סיננתי בזמן שהתחלתי לנקות את הדלפק.

"מה? למה?"

היססתי לרגע. רציתי לספר לטוטו על מה שקרה עם נעמה, בעיקר מפני שהיה החבר היחיד שלי שהספיק להכיר אותה. אבל ידעתי שאם אספר לו שנעמה עזבה, אצטרך להסתבך בשקר גדול יותר, ואגדיל את הסיכון לגילוי הסיבה האמתית.

"סתם, לא היה כוח."

לקוח צפר בחוץ, יצאתי לשרת אותו. כשחזרתי לחנות ופניתי לנקות את השירותים, נשמע לפתע צליל התראה על הודעה מטינדר.

"מה זה, טינדר?" טוטו זיהה את הצליל.

"כן..." עניתי, מנסה לחמוק במהירות האפשרית לתוך תא השירותים.

"מה, אתה עדיין מדבר שם עם בנות?"

"בקטנה כזה..."

"וזה לא מפריע לנעמה?"

גלגלי היצירתיות הקטנים במוח שלי התחילו לפעול במלוא המרץ.

"אתה יודע, אף פעם לא אמרנו שאנחנו אקסקלוסיביים לגמרי..."

"תאמין לי, אתם השמאלנים..." הוא הניד בראשו כלא מבין והתחיל לפרוש בפניי את משנתו: "אתם עם כל ההמצאות העלק-נאורות שלכם, כבר איבדתם את כל התכל'ס של להיות ביחד. וואלה, זוגיות צריכה להיות זוגיות, גבר ואישה צריכים להתאמץ בשביל להיות ביחד, גם אם זה אומר לוותר על הנאות אחרות, להתגבר על יצרים. איך אתה מתכנן להתחתן ולהקים משפחה אם אפילו להתנתק מהטינדר אתה לא יכול?"

"אחי, מה אתה מגזים? אני מכיר אותה כולה שבועיים, היא גם ככה לא בדיוק הטעם שלי," ניסיתי להתגונן. "זה כנראה פשוט לא זה," הודעתי וחמקתי לשירותים, מציל את עצמי מהמשך השיחה.

תוך כדי שניקיתי את האסלה, שבו והדהדו בראשי הדברים שאמר. איך אני מתכנן "להגיע למנוחה ולנחלה" – להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, אם אני ממשיך לחפש אחר האפשרות להיות עם גבר? אמנם אנחנו חיים בתקופה מתקדמת יחסית, ומשפחות חד-מיניות שהצליחו להקים תא משפחתי הן כבר דבר שבשגרה, אבל אלה אינם החיים שאני רוצה לעצמי. אין לי שום כוונה שהילדים שלי יגדלו ללא אימא. אין לי בעיה עם הומואים ועם שוויון זכויות עבורם, אבל אני פשוט לא אחד מהם. מה אם לעולם לא אזכה להכיר את האישה שנועדה לי, כי כל חיי אשתעשע באפשרות להכיר גבר בים האינסופי של האפליקציות?

כשסיימתי לנקות את השירותים, הוצאתי את הטלפון מהכיס וגיליתי שההודעה שכמעט חשפה אותי הייתה מאדם.

'האמת היא שבדיוק התבטל לי איזה משהו הערב ואני ממש אשמח להכיר אותך,' הוא כתב לי, 'מתאים?'

סגרתי את ההודעה בלי להגיב, וכתבתי לנעמה שאשמח שנדבר היום. החלטתי עם עצמי שאם היא לא תענה לי עד סוף המשמרת, אענה לאדם בחיוב ואסע לפגוש אותו בתל אביב. אבל אם היא תענה – אעשה הכול בשביל להציל את הקשר הקצר שלנו, בתקווה שהיא זו שתצליח להשכיח ממני את אדיר ובכלל את האפשרות להיות עם גבר.

אלא שהמשמרת חלפה ונעמה לא ענתה. שעה לפני סוף המשמרת, בתחושת החמצה קלה, עניתי לאדם שאשמח לפגוש אותו הערב. כשיצאתי לדרכי הביתה מהתחנה, הדמדומים המוקדמים כבר צבעו את השמים, ואני פסעתי תחתיהם בצעדים מהוססים ובטוחים בעת ובעונה אחת.

הגעתי הביתה וביצעתי את טקס ההתארגנות בשיא המהירות, כאילו השתלט עליי פחד לא מודע להיתפס בעת ביצוע פשע. ברכבת, בדרכי לתל אביב, התעוררה בי התחושה שמבטי כל הנוסעים מופנים אליי, בוחנים ושופטים אותי. מוזר, בדרך כלל מצעד הבושה, הידוע לשמצה, קורה אחרי סטוץ, כשאישה בדרכה הביתה מרגישה כאילו כל העולם יודע איפה הייתה בלילה ומה עשתה, ואילו אצלי מצעד הבושה קודם למפגש, ובכלל אין אישה שתתבייש בו.

במהלך הנסיעה ברכבת קיבלתי הודעה. בהיסח הדעת חשבתי שזו עוד הודעה מאדם, אלא שאז הפניתי את מבטי אל המסך והשם של אדיר נתפס לי בזווית העין ולא הרפה.

'אחי?' הוא כתב לי.

'?' עניתי לו בפשטות, מנסה להתעלם מהעובדה שהיד שלי התחילה לרעוד קלות.

'לגבי ההודעה אתמול... זה לא מתאים לי עכשיו. אני מבקש שלא תעשה את זה יותר.' כתב לי. למרות מאמציי לזהות קצה רגש בהודעה הזו, גם הפעם לא נחלתי הצלחה. אדיר מעולם לא ידע להפגין רגשות אמתיים. הוא היה מומחה לטכניקה.

'סורי אחי, הייתי מסטול. לא יקרה שוב ;)' עניתי לו, מצפה שהסמיילי ששלחתי ירכך מעט את השיחה הנוקשה. אלא ששוב, כמו בכל התכתבות בינינו מאז הפרידה, אדיר נעלם מאחורי המסך והפסיק להגיב.

כשהתקרבתי לתל אביב שאלתי את אדם איפה הוא יחכה לי, וקבענו להיפגש בתחנת הרכבת. כשהגעתי היה כבר חשוך לחלוטין. עשיתי את דרכי אל מפרץ איסוף הנוסעים כדי לחפש אותו. המכוניות היו חשוכות וידעתי איך אדם נראה רק על בסיס כמה תמונות, כך שמלאכת החיפוש נעשתה מורכבת יותר. אחרי דקה קצרה שבה עשיתי את עצמי בוחן מכוניות וקיוויתי שאדם יזהה אותי, אור נדלק באחת המכוניות והנהג בתוכה חייך אליי. התקדמתי בצעדים מדודים, לא שוכח להביט סביבי ולוודא שאיש אינו רואה אותי.

"היי," אמרתי בזמן שהתיישבתי.

"אהלן," אדם ענה והתחיל לנסוע בשתיקה. הוא היה קטן משחשבתי. אמנם קשה היה לראות מה גובהו כשישב, אבל באופן כללי הוא נראה כמו גבר שרוכז בגוף של נער. הוא לבש חולצה לבנה נטולת שרוולים, ידיו היו שריריות וחטובות ורגליו השעירות בלטו מתוך מכנסיים ירוקים שהיו מקופלים עד מעל הברכיים.

כשהבנתי שאני נועץ מבט בגופו של אדם, מיהרתי להסיט את מבטי לנוף האורבני. שלטי פרסומות ובהם דוגמנים ודוגמניות עירומים למחצה זהרו אליי משני צדי הכביש, והזכירו לי כמה אני שונא את תל אביב היצרית, המסחרית ועמוסת החטאים. נסענו דקה ארוכה בלי להוציא מילה, ואני התחלתי להתחרט שבאתי בכלל. האם נעביר את כל הערב בשתיקה מעיקה? הרי לשתוק אני יכול גם בבית, בלי להרחיק עד לתל אביב ולהסתכן בפגישה עם גבר זר. אלא שאז אדם עשה את מה שלימים למדתי שהוא יודע לעשות היטב, וקרא את מחשבותיי.

"אתה לא עושה את זה הרבה, הא?" הוא שאל. נראה היה שהוא משועשע מכל הסיטואציה, ושהיא בכלל לא מביכה אותו.

"זו פעם ראשונה שלי," התוודיתי, ומיהרתי להסביר: "כאילו, בדייט כזה."

"אני אוהב שתיקות," הוא התעלם ממה שאמרתי, "בשתיקות כל הבן-אדם יוצא החוצה."

"כן..." עניתי בלית בררה. לא ידעתי מה אני אמור לענות על קביעה כזו, אז פשוט הסכמתי, והפכתי עוד יותר מודע לשתיקה; כל כך מודע, עד שלא הצלחתי להשלים עם נוכחותה. "אתה, כאילו... עושה את זה הרבה?"

"מה, יוצא לדייטים?"

"כאלה, כאילו."

"האמת היא שתקופה ארוכה די נמנעתי מזה, אבל נראה לי שעכשיו אני כבר בשל."

"למה?" התעניינתי.

"אתה יודע, זה צעד שלאנשים כמונו קשה לעשות," הוא ענה לי, והרגשתי מעט פחות חריג. "מה אתך, אתה לא מעורבב?"

"מה?" ניסיתי להבין על מה הוא מדבר.

"אתה מעורבב? לא מעורבב?" הוא שאל שוב ובלבל אותי עוד יותר.

"מה זה מעורבב?" שאלתי והוא צחק.

"מעורבב, כאילו, בקהילה. יוצא למסיבות, מכיר אנשים..."

"אה, לא, ממש לא," מיהרתי לענות. "אני לא ממש בקהילה."

"מה?" הוא שאל כאילו שילוב המילים האלה יוצר משפט חסר היגיון.

"אני לא בקהילה. אני לא ממש הומו," הסברתי, מובך מעט.

"אוקיי..." הוא אמר בטון נודף שיפוטיות. "אתה מבין שאני לא אישה, כן?"

"כן, כן," עניתי, ואדם החנה את הרכב. יצאנו והתחלנו ללכת לאורך רחוב תל אביבי שלא הכרתי. מה אני בדיוק עושה כאן? הכול הרגיש לי כמו במקרה, כמו קומדיה עצובה של טעויות שהובילה אותי למקום שמעולם לא רציתי להיות בו. בשביל מה הייתי צריך את הערב ההוא, בחצר המתחים בנחל עוז, שבו הכרתי את אדיר? מה היה חסר לי בחיים עד אותו רגע?

"תקשיב, אחי, אני מצטער, אני פשוט קצת בלחץ מהסיטואציה ולא בטוח למה אני פה," ניסיתי להסביר את עצמי.

"טוב, אז בוא נתחיל מזה שלא תקרא לי 'אחי', ומשם נמשיך הלאה..." הוא הרגיע אותי בחביבות והקל מעט את המתח שעמד בינינו מרגע שנפגשנו.

עצרנו בכניסה לבית קפה עמוס אנשים, ששמו לא היה כתוב בשום מקום. האנשים שישבו בו לא הזכירו לי אפילו במעט את האנשים שאני נהגתי לבלות בחברתם. ישבו שם גברים שללא יוצא מן הכלל היו לבושים בקפידה, כשחלקם בעלי ראשים מגולחים למחצה וחלקם עמוסי פירסינגים באזורים בפנים שלא ידעתי שאפשר לחורר. מלמול בלתי פוסק הציף את המקום, כשעל הפנים של כולם מרוחה הבעה של רוגע אינטלקטואלי מתנשא.

"מה זה המקום הזה?" שאלתי את אדם בזמן שהמארחת הושיבה אותנו בשולחן דחוק בפינה.

"'החוֹר'. אתה לא מכיר?" הוא שאל. לפני שהספקתי לענות אדם זיהה מישהו שהוא מכיר, קם לחבק אותו וחזר לשבת.

"זה כאילו מקום שהוא חור?" ניסיתי להבין את פשר השם.

"לא. 'החור', כאילו החוֹר של התחת," ענה ואני התחלחלתי. הסתכלתי סביבי, מעכל את העובדה שכולם סביבי הומואים, ושבעל כורחי הפכתי לאחד מהם. המבט שלי נדד כל הזמן אל הרחוב, מחפש בהיסטריה מישהו שאני מכיר שעלול לזהות אותי יושב כאן.

"הכול בסדר?" אדם שאל והביא אותי לנקודת השבירה.

"אני רוצה לחזור הביתה," עניתי כמו ילד קטן שמתגעגע לאימא. אדם שלח מבט קצר אל מסך הטלפון שלו, עיקם את קצה פיו בהבעת החמצה, וקם.

"יאללה, נזוז." הוא אמר והתחיל ללכת, ואני הלכתי אחריו בשתיקה. כשנכנסנו אל המכונית אדם לא נראה עצבני ולא מאוכזב, אלא מהורהר. שוב השתיקה הכבידה עליי, ורגע לפני שהרגשתי שהרכב מתפוצץ מרוב שקט, המילים התחילו להישפך ממני.

"תקשיב, אני ממש מצטער, זה לא משהו אישי, פשוט לא תיארתי שזה יהיה ככה, אתה יודע, וגם ככה אני אוכל סרטים עם עצמי."

"זה ממש בסדר, אתה לא צריך להתנצל," אדם קטע אותי בהבנה מלאה. "תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות, ונראה לי שסתם דיברתי אליך קצת לא יפה ונוצר מצב שאני לוחץ עליך בלי שהתכוונתי."

ככל שאדם המשיך לדבר, המתיחות שחשתי הלכה והתפוגגה. פתאום הנשימה שלי נעשתה נינוחה, ולראשונה במהלך הערב הרגשתי שאני לא צריך לעטות על עצמי מסכה בשביל לדבר.

"אתה באמת נראה בחור חמוד, ועצם זה שבכלל הגעתי לכאן זה מבחינתי לפרוץ את כל הגבולות שלי," הסברתי לו.

"ברור לי, אני מבין את זה לגמרי," הוא ענה לי בזמן שנכנסנו לתוך החניון של הרכבת.

"ואני אבין אם לא תרצה," הוספתי בזהירות, "אבל אני באמת אשמח לשמור על קשר, ופשוט... אתה יודע, אולי לקחת דברים לאט יותר. אולי להכיר קצת יותר. מרחוק."

הוא עצר את המכונית, וסובב את ראשו אליי.

"אני ממש מבין את המקום שאתה נמצא בו, תאמין לי," אמר לי ברצינות. "ואני אשמח שנשמור על קשר, אתה יודע, אפילו סתם אם אתה צריך מישהו לדבר אתו, להתלבט אתו... אתה יודע איך להשיג אותי, בגדול."

חייכתי אליו, שיחררתי את החגורה ופתחתי את דלת המכונית. עמדתי לפסוע החוצה, אבל רגע לפני ששלחתי את הרגל אל המדרכה, רכנתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק קצר.

"יאללה, נדבר," אמרתי לו כשכבר עמדתי ברחוב, וסגרתי את הדלת.

כשהגעתי הביתה, מיהרתי לעלות לחדרי. כל הדרך ברכבת התבשל בי געגוע לאדיר, במיוחד בעקבות הפגישה המוזרה עם אדם. נזכרתי בחוסר הביטחון שאני ואדיר טבענו בו ביחד, ובצעדים המהוססים שעשינו בעולם שלא הכרנו. רציתי את מה שהיה לי שם, את הלילות חסרי המעצורים שאני ואדיר העברנו במכוניות סגורות, ולא פגישות ראוותניות ונטולות מסתורין בבתי קפה של גייז. המחשבות על אדיר הבשילו לכדי חרמנות שלא יכולתי לשלוט בה, וברגע שנכנסתי לחדר פשטתי את כל הבגדים והתיישבתי מול סרט פורנו.

דילגתי על האקספוזיציה המיותרת שבה המפיק מדבר עם זוג סטרייטים שהסכימו לשכב זה עם זה תמורת כסף, כדי להגיע לחלק שבו הם מפשיטים זה את זה. ברגע שהתחלתי להתחמם ולהידלק והזין שלי נעמד, רעש טרטור מנוע נשמע מבעד לחלון, וקול דלת מכונית נפתחת ונסגרת עלה מן הרחוב.

"נראה לך שדור בבית?" שמעתי את קולה הצווחני של אימא שלי קורע את הדממה של הלילה הבנימיני, ואת אבא שלי עונה לה במלמול אופייני שלא הצלחתי לפרש. לקח לי רגע לעצור את עצמי ולעכל את הסיטואציה. מיד כיביתי את הסרט, נעלתי את הדלת והתלבשתי בזריזות.

דלת הכניסה של הבית נפתחה בבת אחת, וקולה של אימא הדהד בכל הבית כשצעקה: "דור?"

"היי," עניתי, מתאמץ לחשוב על השואה כדי שהזקפה תרד.

"בוא לומר שלום!" היא קראה, כמו מזהה עד כמה לא מתאים לי הזמן שבו הם חזרו.

"דקה, אני מתלבש," עניתי.

כשהמצב נרגע מעט, ירדתי למטה. אימא סידרה על אדן החלון פסלים שקנתה בהודו, בזמן שאבא התחיל לשטוף כלים שלא הספקתי להדיח.

"היי," אמרתי, ואימא הסתובבה במהירות.

"אהלן!" היא צעקה ורצה לכיווני. סיימתי לרדת במדרגות וחיבקתי אותה.

"איך היה בהודו?" שאלתי אותה בלית בררה, מכין את עצמי לסיפור שלא ייגמר.

"וואו, היה מדהים!" היא ענתה, והתחילה לספר כמה זול הכול ואיך שכולם מדברים עברית. היא דיברה דקות ארוכות בעוד אני מציץ מדי פעם בשעון, מחשב את שעות השינה עד משמרת הבוקר.

"ופגשנו שם זוג כל כך נחמד, טניה ודורון," היא המשיכה בשצף, "יש להם בת בגיל שלך שנראית כל כך נחמדה, אתה רוצה לראות?"

"לא, עזבי אימא..." ניסיתי להתחמק.

"למה?!" פליאתה הרמה התאפיינה, כרגיל, בחוסר פרופורציה מוחלט לסיטואציה. היא שלפה את הטלפון שלה.

"לא, סתם, לא מתאים..."

"שוש, אם הילד לא רוצה אז תעזבי אותו!" ניסה אבא להיחלץ לעזרתי, אבל זה היה מאוחר מדי. מולי עיניי כבר התחילו לחלוף במהירות מסחררת תמונות של בחורה צעירה, אחת מיני רבות שנראות אותו הדבר, לבושות אותו הדבר וככל הנראה גם נשמעות אותו הדבר.

מובן שיכולתי באותו רגע למצוא אלף סיבות להתחמק: יכולתי לומר שהיא לא מוצאת חן בעיניי, לספר שאני רוצה כרגע להשקיע את הזמן בעבודה, ולא בזוגיות. יכולתי אפילו סתם לא להתייחס ולעלות לישון בחדר שלי. אלא שהעייפות התערבבה עם הפחד שההורים שלי יגלו קצה חוט על הפגישה שהייתה לי הערב, כך שהדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה: "יש לי חברה."

"חברה?!" אימא שלי קרנה, ומעוצמת הצעקה שלה נשמטה צלחת מידו של אבא שלי לתוך הכיור ברעש גדול. "מי זאת?"

"קוראים לה נעמה, הכרתי אותה דרך חבר בעבודה," ניסיתי לדחוס את השקר במעט מילים.

"נו, ומתי רואים אותה?"

"לא יודע, בקרוב..." עניתי והתחלתי לטפס במעלה המדרגות. "הייתי שמח להמשיך לשמוע על הודו, אבל אני פשוט ממש גמור."

נכנסתי אל החדר ועל מסך המחשב הופיעה פרסומת לאתר בגידות אונליין, שכנראה נפתחה מעצמה בזמן שצפיתי בפורנו. במרכז החלון שלה עמד גבר עירום עם זין מפלצתי, שהניח אצבע אחת על פיו כמסמן לי לשמור על סוד. סגרתי את כל החלונות ונכנסתי בזריזות למיטה, מקווה להשאיר את היום הזה מאחוריי.

במשך קרוב לחצי שעה התהפכתי במיטה, מנסה להתיר בראשי את התסבוכת שהכנסתי את עצמי אליה. חשבתי לספר לאימא שלי בפשטות שאני ונעמה נפרדנו, אבל חששתי שאם אסרב לפגוש את הבחורה שהיא רוצה להכיר לי, היא עלולה לחשוד. ככל שהדקות נקפו הפתרון הפך לברור וממשי – אני חייב לבקש מנעמה לעזור לי להתמודד עם ההורים שלי ולהעמיד פנים שהיא חברה שלי. על אף שלא ענתה לי על ההודעה מהבוקר, שלחתי לה הודעה נוספת. כתבתי לה שאנחנו חייבים לדבר בדחיפות. וכך, עם התקווה שבמהלך הלילה היא תענה לי, נרדמתי וחלמתי חלום עמוס סקס ונטול פרטים.

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים