מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
שלוש לידות נולדתי לאחר הפרעות/
בלפור חקק

 

זה הסיפור על שלוש הלידות שנולדתי לאחר הפרעות:

 

לידה ראשונה

לידתי לא הייתה אחת ויחידה. שלוש פעמים נולדתי.

ראשונה נולדתי באור כשדים שבע שנים לפני לידתי בשר ודם. נולדתי אז מתוך כבשן האש של פרעות 1941 בבגדאד. באותה שנה פרצו פרעות בשכונות היהודיות בבגדאד בארץ בבל העתיקה, שם חיו היהודים מאז גלות בית ראשון. באותן פרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אמי בחג שבועות תש"א. השבר במשפחה היה גדול, והשיאו את אמי כדי להכניס במשפחה שמחת חיים. דודתה של אמי, שמחה, שהייתה אשת סוד ומעלה רוחות, אמרה לה: בבטנך שני תאומים, תמורת אחייך שאבדו. נבואתה התגשמה שבע שנים לאחר הפרעות. כור ההיתוך של הפרעות בער שבע שנים. ביום בו מתו שני אחיה של אמי נולדנו בתוך כור הבערה שגעש שבע שנים. שהינו בתוך כור האש עוד לפני נישואיה של אמי וחיכינו לרגע שבו תתקיים חתונתה של אמי, אחותם של הנרצחים. ידענו שרק לאחר חתונתה נהיה שנינו נבטים בתוך רחמה של האם.

כל המתים מן הפרעות השתתפו בחתונה הקדושה. אחיה הטבוחים של אמי הגיעו לחתונה והחזיקו את עמודי החופה של אחותם הכלה. אנחנו היינו בשולי שמלתה של הכלה והחזקנו בשובל השמלה, עוד טרם לידתנו. זו הייתה לידתי ראשונה. נולדתי בעצם ימי הפרעות  מתוך כבשן האש שאירע שבע שנים לפני לידתי.

 

לידה שנייה

בשנית נולדתי בחודש השביעי להריונה של אמי. כשבא ההריון לאמי, שמרו עליה כל בני המשפחה באחוזת המשפחה על גדות החידקל. כשהריחה את ריח הדגים הקלויים על חוף החידקל, מיד הביאו לה "סמק מקלי" ו"סמק מסגוף" מן המדורות על החידקל, כדי שלא תינזק ולא יינזקו התאומים בבטנה בכתמי אש על עורם. הכול חששו לשלומה, שהיא הרה  ידעו שיש חשש מלילית שתזיק לה ותמית את העוברים בבטנה בעודם ברחמה, או שמא תארוב לילית להמיתם בצאתם לאור. אחיותיה הצעירות דייזי, ויולט ונורה נקראו לשמור עליה בכל עת ולסעוד אותה, שלא תעשה דבר עד הלידה. אמה תופחה  ודודותיה נתנו לה כל מאכל ומשקה לפי תאוות לבה, שלא יהיו כתמי חשק על בשרה מן המזונות שהתאוותה ולא קיבלה במועד. אמי סעידה חשה מחנק מן הטבעת שהקיפה אותה אהבה ושמירה. אל כל מקום שהלכה נצרו את צעדיה והקפידו עליה. "אסור לה להיות יחידה ובודדה", אמר אביה יצחק, "חס וחלילה השטן מקטרג עתה". אמה תופחה שמה על צווארה קמיע כף יד ועליו האותיות "צמרכד שדי", לנצור אותה מן המזיקים. דודתה שמחה הרתיחה לא פעם כף אבץ מעל האש ושפכה אל הסיר, להבטיח שהעין הרעה האורבת לה תנוקב עד כלות. את המים מן הסיר נטלה ומשחה את פניה, לוחשת פסוקים וצירופי אותיות.

הו, כמה התאוותה נפשה של אמי לפרוץ את הטבעת החונקת של האהבה הזאת. רצתה להיות בודדה קצת, ללא אדם לידה. רצתה לברוח אל הגנים הקסומים בפאתי בגדאד ולהיבלע בין עצי הפרי שם, שריחם ריח גן עדן, ומימיהם מי החידקל, אחד מנהרות גן העדן. הו, כמה רצתה לחמוק מן השרשרת הסוגרת אל החופש. והנה בשעת צהריים, ישבה ליד אמה תוּפָחָה, שהכינה לחמים בטאבון שבחצר, ופתע כמו תקפה תנומה את האם. מיד ברחה אמי דרך דלת השער של חצר הבית ונשמה את האוויר הפתוח  של הרחוב, של מי החידקל הגואים. היא חששה שהשמש תרד אל המים, ולא תוכל לנשום את ריח החופש. רצה במהירות אל הסימטא המובילה לשוק. היא חשה איך בטנה מכבידה עליה. כוחותיה כמו אזלו, והיא ידעה שברגע שיעלו הריחות מן הטאבון תבחין אמה שבתה נעלמה מדלת החצר אל הרחוב.

 רצתה לשוב אך נוכחה לדעת שחושיה כמו התערפלו. מיד נגלה לפניה איש עם פנים ענוגות וחלקות, שלא היה אלא שד מחופש שבא לגנוב אותה לארצה של לילית, והוא בא אליה מתחתיות אדמת החול ליד נהר החידקל, שם ישכנו השדים. האיש דיבר בנועם והציע לה לסייע לה וללוותה לביתה. הוא הלך צמוד אליה וקרא לה פסוקי שירה של השדים, פסוקים המערפלים את הנפש כדי להחלישה. ככל שהלך האיש והיא הולכת אל אשר ילך, שׂמה לבה שהדרך מוליכה אל חוף הנהר ולא אל שכונת היהודים. היא ראתה אז את ניצוץ השֵדים בעיניו של האיש, והבינה שבא אליה השד בדמות איש לשדוד את נשמתה ולהמית את תאומיה. היא ידעה עתה שהשדים רוצים לסכל את הולדת התאומים, לשים לאל את משאת הנפש של אביה ואמה. החשכה כמו ירדה והיא ידעה שעליה לאזור כוח ולשוב  אל האור בחצר, כי דודתה אמרה לה שהיא נקראת ללדת את אחיה שנרצחו בפרעות.

מיד אחזה אמי בקמיע לצווארה, הקמיע שנתנה לה אמה, ולחשה: אלהא דרבי מאיר, ענני. היא רצה במהירות לעבר בתי היהודים ולא שעתה לקריאותיו של השד שהבטיח לה צמידי זהב, אם תבוא עימו. כך הגיעה אמא  מתנשפת לחצר ביתה, ושם חיכו לה כולם מבוהלים מהיעלמה. מיד סגר אביה במנעול את שער החצר המוארת  והגיש לה לחם חם מן הטאבון ומים מן הכד. אמה ניגשה וברכה את בטנה של בתה, שם שכנתי ביחד עם אחי התאום.

דודתה שמחה ראתה את הבהלה בפניה של אמי. מיד שפכה מים על העפר שמתחתיה, העבירה מטלית רטובה על העפר הרטוב ומרחה את בטנה של אמי בבוץ רך: "אדמה אדמה", לחשה דודתה שמחה, "מכל מקום שאקח יהיה מזור לסעידה בת תופחה". התהפכנו בתוך בטנה של האם, בין מוות לבין חיים, מן הבהלה. הדודה ברכה על בטנה של אמי להצילה מן הרעות, להציל גם אותנו מנקמת השדים.  ואז נולדנו בשנית, עוד טרם צאתנו לאוויר העולם.

 

לידה שלישית

בשלישית נולדתי כשיצאתי לאור ממחשכי הרחם בחודש התשיעי להריונה של אמי.  כך נולדנו אחי התאום ואני בשלים ללידה, ולא מתנו בלידתנו. אלמלא ילדה אמי בחודש התשיעי, אמר הרופא בבגדאד, היו נולדים התאומים מתים, כיוון שבבגדאד לא היה אינקובטור לפגים, וכל מי שנולד פג דינו היה מיתה. לכן באותם ימים כל התאומים נגזר דינם למיתה מיד עם לידתם. מיד לאחר כריתת חבלי הטבור מן היילודים, נקשרו לרגלינו מצילות של פעמונים קטנים (ג'ניג'ל) כדי להרחיק את המזיקים מאיתנו. אמא חששה לשלומנו, ענדה קמע טלסם לכל תאום וגם קמע שבע עיניים, שמה מתחת לראשינו ספר "רזיאל המלאך", ומיד ישבו היא ואמה תופחה לתפור לנו כתנות פסים. זו הייתה העת להודות לאל על הלידה הכפולה:  לבשר לכולם שהלידה אכן התקיימה בצהריים על פי נבואתה של דודתה שמחה, וצידוק הדין הושלם: נולדו תאומים.

החכם  הגיע בשעת ערב לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול (צְלַאת אִל כְּבִּירִי)   ואמר לסבי האבל על בניו הנרצחים: "שניים קיבלתם, שניים תמורת שניים".

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים