מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          



מאמר:
אבניאל מבצלאל/ רחל סוקמן

 


ביקטרינבורג שבהרי אורל הלכה והתעצמה אהבת האמנות אצל מרדכי דיקשטיין, אז צעיר

בן שמונה עשרה, תלמיד בית הספר הגבוה לאמנות )מי שלימים יעברת את שמו למרדכי

אבניאל(. בעוד העיסוק באמנות היה בבחינת כמיהה פרטית מילדות, עמו החלה להתגבש

באישיותו הכריזמטית מוּדעוּת לשייכותו החברתית־לאומית ושאיפה עזה לממשה.

כישרונו האמנותי ואופיו המנהיגותי נשזרו זה בזה על רקע צמיחת התנועה הציונית בעיר

מוסקבה. עד מהרה הפך לחבר פעיל בתנועה ונבחר מטעם "צעירי ציון" לשמש כציר

לוועידה הציונית במוסקבה ב־ 1920 . מיד עם הגיעם לעיר, נאסרו דיקשטיין וחבריו על

ידי הקומוניסטים המקומיים, מטעמים שלא הובהרו, ונשלחו לכלא בוטירקה הסמוך. עם

שחרורם, בסיוע הג'וינט האמריקני, הוחתמו חברי הקבוצה על מסמך התחייבות שלא

לעזוב את שטח רוסיה. כמנהיג קבוצת "החלוץ" שִכנע דיקשטיין את חברי הקבוצה לשים

את פעמיהם מזרחה, אל ארץ הקודש, והם יצאו את רוסיה באופן בלתי לגאלי. בסופו של

מסע מפרך דרך פולין הגיעו בשנת 1921 לארץ ישראל. 1 מסמך, שנשמר מאותם ימים, מעיד

כי עברו בוורשה, ושם הונפקה לדיקשטיין, ככל הנראה, תעודת זהות חדשה.עמ‘ 80 לאחר

הגיעם ארצה פנו חברי הקבוצה לעבוד בחקלאות. במשך כשנתיים קטפו תפוזים בפרדס

גולדברג סמוך לפתח תקוה.

ב־ 1922 או ב־ 1923 )הדעות באשר לתאריך המדויק חלוקות( ארגן דיקשטיין, שהיה

אמן וראש הקבוצה, את חבריו לביקור בתערוכת פיסול של פרופ' בוריס שץ בגימנסיה

הרצליה שבתל אביב. הפגישה הגורלית עם שץ, מייסד ומנהל בית הספר לאמנות ואומנות

בצלאל בירושלים, הובילה לעזיבתו של דיקשטיין יחד עם חברתו את קבוצת הפועלים.

הוא נענה להזמנת שץ לעלות לירושלים כדי ללמוד במחלקה לחיטוב בשנהב )פיסול זעיר(

בבצלאל, שבראשה עמד באותם הימים מאיר גור־אריה, מורהו הראשון במוסד. בשנת

הלימודים 1922/23 החל דיקשטיין לחבוש את ספסלי בית הספר בצלאל, שהיה מזוהה

עם תפישת עולם יהודית ציונית, ועודד שימוש בסמלים יהודיים ומקומיים ושימורם —

סמלים שעלו בקנה אחד עם השקפתו בדבר זיקתו של העם היהודי ושייכותו לארץ ישראל.

תפישה זו הובילה להחלטתו של מרדכי לעברת את שם משפחתו מדיקשטיין לשם

ישראלי. על פי מסמכים מאותה תקופה, בתחילה היה שמו אבניאלי, ורק כעבור שנתיים

התקבע כאבניאל. שינוי השם תאם את רוח המקום והזמן. הייתה זו התקופה, שבה פנה

שץ לתלמידיו בבקשה להעניק לבניהם הבכורים את השם "בצלאל"; ואכן ידוע כי לקריאה

נענו מרדכי נרקיס והתלמיד החדש, אבניאל, שיצר קמע מופלא בשם זה לציון לידת בנו

הבכור ב־ 1924 .עמ‘ 76

משנת 1922/23 עד 1929 היה אבניאל תלמיד ולאחר מכן מורה בבצלאל.עמ‘ 81 במקביל

שימש כחבר פעיל ומרכזי בתנועה הרוויזיוניסטיתבירושלים. כך הוסיפה להתקיים בתוכו

 

השניוּת, שליוותה אותו כל מהלך חייו, בין עולמו האמנותי לבין השקפת עולמו החברתית

לאומית.

עוד בעת היותו תלמיד בבצלאל בלט אבניאל בכישוריו האמנותיים, כפי שניכר

בעבודותיו מאותן שנים. לימים, משנפתח בית הנכות בצלאל, הועברו אליו יצירות רבות

מבית הספר, ובהמשך הועברו משם לאגף בצלאל במוזיאון ישראל. במהלך המעברים אבדו

חלק מן היצירות, כפי שמספר גדעון עפרת:

האגדה מספרת על חטא קדמון של המוזיאון הלאומי: השנה הייתה 1965 , ובית הנכות

הלאומי בצלאל ארז את אוצרותיו בדרכם להֵיכלם החדש בגבעת רם, הלא הוא מוזיאון

ישראל. אינספור יצירות יקרות מפז הועמסו על משאיות בזו אחר זו, אך משהגיעו

המעמיסים לעבודות "בצלאליות", מעשה ידי תלמידי בצלאל שנשמרו כיצירות

מצטיינות, הושלכו כמה וכמה מהן כפסולת ונותרו זנוחות על רצפת המחסנים. מתברר,

שהיה מי שביקר באולמות אלו זמן קצר לאחר הפינוי השערורייתי, ליקט מספר עבודות

שכאלה וחזר עמהן לביתו.

 

בין העבודות האבודות, ממשיך עפרת ומספר, הייתה גם סקיצה דקורטיבית בצבעי מים

ודיו, שנשאה את החתימה: מ' אבניאל )תרפ"ד(. למרבה המזל, חלק מן התבליטים,

היציקות וחיטובי השנהב שיצר האמן באותה תקופה, נשתמרו בחיפה, שכן נותרו בחזקת

בני משפחתו מצד בתו, שרה סלומון.

עם סגירת בצלאל ב־ 1929 שב אבניאל לצייר בביתו שבשכונת נווה בצלאל בירושלים.

בשנים 1934-1929 הגביר את פעילותו הפוליטית, שמרביתה התנהלה בביתו, והתמנה

ליו"ר מרכז ברית הציונים הרוויזיוניסטים )הצה"ר( בירושלים. בנוסף, היה מפעילי "ברית

הבריונים" ) 1933-1930 ( של אב"א אחימאיר, חברו הקרוב — מחתרת אנטי־בריטית

שהוקמה ביישוב היהודי בארץ בעקבות פרעות תרפ"ט, ואיגדה צעירים בעלי השקפה

לאומית רוויזיוניסטית. לפרנסתו עבד בעיתונים היומיים: דאר היום, העם והירדן, ובמקביל

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתה זו תקופה של חילוקי דעות

קיצוניים בתנועה. ויכוח נוקב התנהל בין ז'בוטינסקי, שראה את עצמו כמייצג וכמגשים

הדמוקרטיה, לבין חברי "ברית הבריונים", שהאמינו בכוח

 

לסיעה המקסימליסטית היו שלושה נציגים במרכז הצה"ר )ציונים רוויזיוניסטים(:

אחימאיר, יוסף כצנלסון ואני. ב־ 1932 נבחרתי כמזכיר המרכז הרוויזיוניסטי... אחרי

משפט סטבסקי )רצח ארלוזורוב( היה חרם נגדנו בירושלים. בשנת 1934 עברתי לחיפה...

לאחר שאיש הסי.איי.די. )הבולשת הבריטית(... אמר לי: ... ואם תבוא במגע עם אנשי

ה'בריונים' נאסור אותך. 3

ובמעבר חד לתחום האמנות. אבניאל ישב בירושלים קרוב לעשור ועבד בעיקר בסטודיו

בבצלאל ובביתו. נראה, שלא חש צורך מיוחד בעת ההיא לצאת החוצה ולצייר את הנוף

הישראלי. אדרבא, כמרבית הציירים שהגיעו לארץ מאירופה, ביניהם סטמצקי, זריצקי,

גליקסברג, תג'ר, הולצמן, לבנון ורבים אחרים, גם אבניאל התקשה להתמודד עם אור

השמש הישראלי המסנוור, כפי שמספר נכדו, יואב סלומון. 4

בשנת 1932 סיים בהצלחה את לימודי המשפטים והחל לעבוד כעורך דין בירושלים.

ב־ 1934 עבר עם אשתו ושני ילדיו, בצלאל ושרה, לחיפה, וב־ 1950 פתח משרד עצמאי,

"אבניאל, סלומון ושות'" )הפועל בחיפה עד היום(, שאותו הקים בשיתוף עם יואל סלומון,

בעלה של בתו, שרה, נינו של יואל משה סלומון.

נ ופי הארץ

רק בראשית שנות ה־ 30 של המאה ה־ 20 החל אבניאל לצייר לאור יום באוויר הפתוח.

בצאתו לצייר בנוף נהג לחבוש כובע קש רחב שוליים להגנה מפני השמש הקופחת. הוא

היה מוצא פינה של צל, ובה התמקם כדי לצייר סקיצות בצבעי מים, שאותן השלים לאחר

מכן בסטודיו. כל אימת שיצא את הבית בחיפה לביקור חברים קרובים, ביניהם אב"א

אחימאיר ברמת גן או בנציון נתניהו בירושלים, נשא עמו מזוודת עץ קטנה, ובה צבעים,

מכחולים ופאלטה. באקוורלים של אבניאל מתגלה יכולתו לתאר מתווים שונים מנקודת

תצפית אחת, ציורים שנעשו כווריאציות על אותו נושא, כפי שמלחין מחבר במחברתו

תווים ליצירה.

אבניאל סגד ליפי הטבע וצייר את עצי הזית,עמ’ 17 האלון והאקליפטוס פעמים רבות

במקצבים ובגוונים שונים. עבודותיו אופטימיות, ולרוב מבטאות שלווה, במיוחד בבחירת

הגוונים הבהירים, המצוירים בהרמוניה המשלבת דמיון ומציאות. יופי זה ניכר, למשל,

בציור עצי אקליפטוס משנות ה־ 60 , עמ’ 15 שכל יפי הארץ כמו משתקף מתוכו בתום.

האקוורלים של נופי הארץ, שצייר אבניאל משנות ה־ 40 עד שנות ה־ 70 , נטו עם השנים,

כפי שקרה אצל מרבית הציירים יוצאי אירופה, לסגנון המופשט הלירי, שלימים הפך להיות

שם נרדף לציור ישראלי. במקרה של אבניאל, מעניין לעקוב אחר ניסיונותיו להתקרב לציור

המופשט.

פעם אחר פעם התנסה בציור בצבעי שמן ומים בניסיון להתקרב לאמנות העכשווית,

ובד בבד להתנתק בהדרגה מהתפישה האקדמית. ציוריו הפכו להיות חופשיים יותר,

ובתיאורי הנוף ניכר שינוי בתפישת האור, הצבע והאווירה. אבניאל ניסה להבין את החלל

בדרך אופטית באמצעות שילובי צבעים, בתחילה בדמות כתמים אמורפיים,עמ’ 32 שהפכו

בהדרגה לכתמים בעלי צורות ריבועיות,עמ’ 33 אך עדיין היו בבחינת שיקוף של אווירה, יותר

מאשר ייצוג נאמן של הנוף הממשי. משלב זה ואילך שם דגש על האור, על האווירה ועל

שעת היום שבה התבצע הציור.

ציורי המים של אבניאל יוצרים מרקם רגיש של נוף, צמחייה, סלעים ובתים מחד גיסא,

ושמים ריקים מאידך גיסא. ניגוד זה מקנה לרישום הצבעוני תחושה של עומק. המציאות,

שאותה הוא משכתב בתנועות קצביות, שתחילתן בעץ, בגבעה או בבית וסיומן בצורות

ובצבעים נרמזים, עשויה בנגיעות צבע מהירות ובוטחות. באמצעות מערכת הגוונים

והכיוונים שהוא יוצר על גבי הנייר, מוליך האמן את עין הצופה אל תוך המרחבים.

הכנרת

אבניאל והכנרת הם סיפור אהבה, שהוליד סצנות דרמטיות המצוירות בשפות שונות,

לעתים בסגנון נוטה לסוריאליסטי, בלתי קריא במבט ראשון, כמו כנרת משנות ה־ 70

של המאה ה־ 20 ,עמ‘ 27 תיאור ריאליסטי האפוף באווירה סוריאליסטית. במרכז המישור

התחתון, שלוש מדרגות, העולות ויורדות אל הכנרת ומוגנות במעקה חוסם. בקצה גרם

המדרגות נראות שלוש דמויות סכמתיות בשחור. משני צדי המדרגות שעל חוף הכנרת

מסומנת צמחייה ברישום חופשי של צבעי מים כהים. הכנרת מצוירת בצבעי תכלת בהירים

ושקטים, ממול נשקף אזור יבשתי מיושב, ומעליו הרי הגולן ושמים אומרי רוגע, המעניקים

תשובה הולמת ומשלימה לכנרת השלווה. ציור נוסף בשם כנרת משלהי שנות ה־ 60 ,עמ' 38

משקף מראה חורפי וקודר, ציור שמן על בד ביום גשום. כאן מתגלה "הפטנט" הייחודי של

אבניאל: הדבקות נייר משי על משטח צבעי השמן על מנת לעבות את מראה טיפות הגשם,

הנפגשות עם פני השטח החלקים של הכנרת ולשוות לטיפות עומק ואיכות טקטילית.

בדרכו של אבניאל להפשטה מוחלטת של הכנרת, מעניין להתעכב על הציור נוף כנרת

משנות ה־ 70 של המאה ה־ 20 .עמ' 39 רוחבו של הציור המרשים כ־ 2 מטרים, והוא מהדהד את

משיכות המכחול של מארק רותקו. אבניאל, שביקר בניו יורק פעמים מספר מאז שלהי

שנות ה־ 50 , נחשף לאסכולת ניו יורק ולציוריהם של רותקו ושל בארנט ניומן. ניתן לחוש

את העוצמה הגלומה במשיכות המכחול הרחבות, המושגות באמצעות תנופה של המרפק,

ולא של כף היד, תנועה המייצרת משטחים רוחביים רבי רושם, שנושבת מהם רוחניות

אוניברסלית, וזו שולפת את היצירה ומרוממת אותה מעל המציאות האישית והאגו הפרטי

מתוךשאיפה לגעת בנשגב.

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים