מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
הנשמה זוכרת הכל/ רחלי ברקת



הנשמה זוכרת הכול ,תמיד רוצה לשוב למשכנה , לבית האלוקים, לאבא ולאימא. כתיבתה של המשוררת דורית ג'אן היא כמעיין המתפרץ מילים חיות מאירות עולם . סגנון כתיבתה הרהוט בספרה השני " ציפור תכולת כנף " משקף את אישיותה. היא מצליחה להאיר לנו בשירה פואטית את מאווייה, אהבתה לארץ , לטבע ולאדם. היא חושפת כמיהתה לחיים שקטים נעימים וטובים, ללא סבל וכאב, ללמוד לחיות במציאות חייה, מתוך אמונה בכוח עליון. במהות שירתה יש סוד ויכולת להבין מעבר לעולם זה. שירה רוחנית שהיא מעבר למישור הארצי.

"מה נעימות מילות פיה", שרה לעולם מעמקי ישותה, השירה מהדהדת בה, טיפות של מילים מאירות , מבקשת להבין את כותל חייה.

המשוררת פוקחת עינינו להבין מהותה ובגילוי לב מספרת על חייה.

שירה רוחנית

--------------

המשוררת מדברת על התבודדותה ,לעיתים יש צורך שאדם יהיה לבד כדי שיווצר הצורך להתחבר לאלוהים ואדם לשירה אל מקורות הרוח שלו. היא מחברת את הקצוות , בתוך עולם הבריאה, שם היא במלא הדרה: נעולה בחדרה מתחברת לשקט שבה.

אדם רוחני הוא לא בודד אלא הוא לבד כדי לבחור את דרכו , כדי להתחבר לעצמו כדי להתפתח ולהאיר עולם ,כדי להתגבר על הבלי העולם הזה. לעבור ממימד נפשי לרוחני ולשם כך יש צורך במאמץ תודעתי, ויש טוב בלבד.

"לולי שברתי והוחלתי" ללא השיברון לא היינו מקווים לעזרתו ולהתחלה חדשה, כל אדם יש לו את המקרה האישי שלו.

המשוררת כציפור תכולת כנפיים הממריאה בין העולמות

------------------------------------------------------------------

היא תבוא ציפור תכולת כנף. ציפור המשנה את צורותיה וכיוונה בעולם הזה. פעם, תרה בין העולמות, בין המציאות לדמיון, ופעם היא בעולם המשפחה. הציפור מנקרת בעץ , למצוא מזון ערב ולהעניק לה מטובו , מבררת מזונה, מבררת זירעונים , כמילים תרה אחר חירותה, מקננת בעץ עם גוזליה. מתוך כאבה היא מחפשת מקלט ומוצָא לנפשה, לגאולתה.

מעיין שירתה והחוט המקשר בין המשוררת ובין העולם הוא כבוד לָאל וכבוד להורים.

שירת הכבוד

========

ביצירתה משתקף בטחונה באלוהים ובהורים, בשירתה מפתחת עמם דיאלוג . קולה של המשוררת נושא את קולם של ההורים , קשר דורות וארץ המוצָא של ההורים והסבתא: ארץ הפרת והחידקל. השירים עולים כאודים וצפים בגופה, יזרמו מילים להתעורר ושפתה היא שבח, להזכירם- לא לשכוח.דורית ג'אן כותבת ומשוררת על שורשיה לא כדי להלין אלא כדי לשמר ולכבד את שורשיה.

השראה לשיריה: דמות האם המיוחדת והנערצת , דמות האב , הסבתא- דמויות שעלו לארץ מהגולה , והיא זורמת אל ימים רחוקים אל חיים אחרים אל ארץ המוצא של ההורים : עירק, בגדד.

הכמיהה והגעגועים להורים ששמרו על המסורת וחגיו, החיבור למקורות- כל זה עוזר למשוררת למרות כאבה להכיר ולהגיע לשלבי השׂגה רוחנית , לגלות מציאות רוחנית רחבה יותר המרוממת נפשה לאפיקים חדשים. היא חפצה לממש רצונות , לשאוב ולהנעים לעצמה גם רגעים טובים וראתה המשוררת מה טוב , למרות הכאב יש גם טוב .

דורית ג'אן מבקשת מקלט ומוצא לנפש שיחלץ את נשמתה, חוסן נפשה הנחה דרכה ולא תירא רע כי חוסן נפשה. ככל שלומדת המשוררת לקבל את הכאב כחלק ממהותה, כך מושכת את האור מצליחה להתרומם , ליהנות מהיופי של הבריאה, ממשפחתה ומהשירה בה בורכה.

כוח האם הוא להכשיר ולתקן את האדם , אור חסדים ( בינה)

כוח אבא מעניק אור חוכמה :

המשוררת הולכת בעקבות הזיכרונות ולאור מתיקותם.

"שמחה",עמ'104:

קְצָת עָצוּב שֶׁלֹּא

נִשְׁאַרְתְּ שִׂמְחָה.

קְצָת עָצוּב

שֶׁבָּאת

וְהוֹתַרְתְּ רָז

לֹא מְפֻעְנָח

המשוררת מלאת כסופים לאימא שִׂמחה שהאצילה מטובה על בתה. היא פונה לאימה שהותירה רז לא מפוענח , לימדה אותה לקבל את הדין אך הרעיפה לה מטובה. למרות הדין יש כאן חסד מצד האם, יש את הטוב ,האור שנותר המאיר את לבה של המשוררת , "אריח ריח שושן, אקטוף מקצת אהבתך "אמתין לך בסלון , עם נר זיכרון , אקרא לך שיר אימא שמחה שלי" : אורה של האם תמיד עמה.

"פרידה" עמ' 88 " עוד הדהוד של הלב" "אחיֵךְ בזכרי דמותך יולדתי":

אָרִיחַ רֵיחַ שׁוֹשָׁן, אֶקְטֹף מִקְצַת

אַהֲבָתֵךְ, וְגַם פִּלְפְּלִים

לִסְחוּג שֶׁל שַׁבָּת.

עוֹד הִרְהוּר אֶחָד

עַל מִנְחָתֵךְ

עוֹד הִדְהוּד

שֶׁל הַלֵּב

וְאֵלֵךְ

המשוררת משלימה עם האמת שהאם איננה כאן עמה ונפרדת ממנה כאשר לבה מלא באור כאור השבת מנוחה, ומודה על המנחה שהעניקה לה האם.

געגועיה של האם לירושלים

היא נושאת עד הלום את כאב לבה של האם שאהבה את ירושלים , שהחמיצה את ההזדמנות להמשיך ולהתגורר בה , ולא סלחה לבעלה שאילץ אותה להעתיק מקום מושבם לתל אביב. האם הייתה שבורה , " דעתה לא הייתה חשובה" כותבת המשוררת.

אִמִּי לֹא סָלְחָה לְאָבִי מֵעוֹלָם

עַל שֶׁאִלֵּץ אוֹתָהּ לִנְטֹשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם

וּלְהַעֲתִיק מְקוֹם מוֹשָׁבָם לְתֵל אָבִיב.

דַּעְתָּהּ לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה וְהִיא שֶׁכָּל כָּךְ

אָהֲבָה אֶת שְׁכוּנַת תַּלְפִּיּוֹת וְאֶת הַחֹרֶף הַיְּרוּשָׁלְמִי

הִתְגַּעֲגֵעָה עַד אַחֲרוֹן יָמֶיהָ "לָאֲוִיר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם ".

(עמוד 43)

מכאן אנו רואים את הכבוד שהעניקה האם לאב, האם שמוותרת על רצונותיה למען קדושת הנישואים ומסירות הבת לאם כדי להרגיעה , לנַחמה ולהיות שותפה בעצב של האם, "ולימים כשהאב לקה בלבו , הבת נסעה לירושלים במקום האם ומילאה בקבוק באוויר ירושלים ".

ביעור חמץ עמ' 39-

עוֹד בְּיַלְדּוּתִי לֹא אָהַבְתִּי

אֶת מִנְהַג שְׂרֵיפַת הֶחָמֵץ

מֵאָז וְעַד הַיּוֹם אֵינִי מְבִינָה

כֵּיצַד לֶחֶם קָדוֹשׁ הַזּוֹכֶה מֵאִתָּנוּ

בִּנְשִׁיקָה אֲפִלּוּ בְּנָפְלוֹ

נִשְׂרָף בַּלֶּהָבָה

כְּמוֹ הַבֻּבָּה שֶׁל

הִיטְלֵר לְמָשָל.

כבר בילדותה לא אהבה המשוררת את מנהג שרפת החמץ

" עוד בילדותי לא אהבתי את מנהג שרפת החמץ "

החמץ מסמל את יצר הרע והאגו, כלחם הסופח מים כרצונותינו האנוכיים ולהתנשא דרך השריפה של החמץ פעולה גשמית אנו מכוונים עצמנו מכבלים לחירות.

טראומה של הילדות

"כבשה" עמ' 64 :

יש רגעים שהמשוררת לא רוצה להתגעגע אליהם, קורבן הכבשה זכר למכת בכורות. ההקרבה הזו הותירה מראות לא טובים במשוררת המבקשת להתנכר להם לעיתים ומאידך הכבשה התמה הנשחטת בחצר ההורים בחג פסח שנהגו כמנהג אבותיהם. גם הוריה של המשוררת הבינו את הרצון של השתחררות מכבלים לרוחניות. המשוררת נותרת עם הטראומה של הילדה שחוותה את שחיטת הכבשה, שחיטת התמימות והנעורים:

הַיּוֹם בֵּין בִּשּׁוּל

לִתְלִיַּת הַכְּבָסִים

נִזְכֶּרֶת בְּטֶקֶס

שְׁחִיטַת כִּבְשָׂה תַּמָּה

בַּחֲצַר בֵּית הוֹרַי

כִּתְמֵי דָּמָהּ מְרוּחִים

עַל מַשְׁקוֹפִים

וְקִירוֹת

וְהֵם זֵכֵר לְמַכַּת בְּכוֹרוֹת

המשוררת מוצאת ביטחון במקרר גדוש , המקרר מסמל את הבית החם את הצרכים הבסיסיים ,המזון שנוטע בטחון בצרכי המשפחה. גם מקרר הוא נושא לשיר של געגועים:

מְקָרֵר גְּדוּשׁ מָזוֹן נוֹטֵעַ בִּי

תְּחוּשַׁת בִּטָּחוֹן שֶׁשּׁוּם דָּבָר רַע

לֹא יָכוֹל לִקְרוֹת ( אוּלַי זוֹ הַמִּזְרָחִית שֶׁבִּי ,

מֵאִידָךְ גַּם נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה חָשִׁים כָּךְ ) .

אֶתְמוֹל הוּא קָנָה לִי מְקָרֵר נוֹסָף

הִנַּחְנוּ אוֹתוֹ בְּפִנַּת הַסָּלוֹן.

עָרַמְנוּ בּוֹ פֵּרוֹת וִירָקוֹת

אֶת שְׁלַל טוּבָהּ

שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת. (עמוד 36)

הגעגועים לארץ המוצא של ההורים

הגעגועים לעירק, ארץ המוצא של ההורים, אינם מרפים. היא כותבת את ארץ ההורים בכוח הדמיון, בכוח השירה:

"שם" עמ' 102 , "מקור האור שם":

עֲצֵי תָּמָר

וְרֵיחַ הַחִדֶּקֶל....

צוֹפָה מֵחַלּוֹנִי

אֶל מֶרְחֲבֵי הַזְּמָן כִּי רָחַק

שָׁם בֵּית הוֹרַי

שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם

סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי.

הגעגועים הם שם: "שם" , מקום נעים ומוכר , המשוררת מעבירה לנו תחושותיה , כמיהה וגעגועים לבית החם, שם למדה מסיפורי הוריה המשוררת על עולם יפה בו גדלים עצי תמר וריח החידקל והיא צופה ממרחק היום לשם , יש רגעים שהיא מרגישה את הבית החם. דרך הקשר הקרוב בין ההורים המשוררת ספגה את נעימוֹת איסמהן ופאריד שהאם והאב אהבו , היא מתרפקת על חלומות וקול זימרת אביה." קולו של אבי וכבודו".

והיא אינה שוכחת את דמות הסבתא:

ביקצ'ה- צרור מטלטלין , עמ' 40:

הַנִּיחִי אֶת הַבִּיקְצָ'ה

שִׁמְטִי אוֹתָהּ מִכְּתֵפַיִךְ

בּוֹאִי בּוֹאִי שׁוּבִי לְבֵיתֵנוּ.

תִּרְאִי אִמָּא שִׂמְחָה עֲצוּבָה

הִיא רוֹצָה אוֹתָךְ כָּאן

אַתְּ אִמָּא שֶׁלָּהּ

אַתְּ מְקוֹר הַבְּרָכָה

הַחִטָּה וְהַקְּדֻשָּׁה.

המשוררת כותבת על סבתא סלחה האהובה, בעיני המשוררת היא מקור ברכה החיטה הקדושה , סבתא תמה וטהורה.

סבתא שעלתה מן הגלות, מבגדד לא מצאה מנוח מעולם , בגלות ארץ ישראל , המשיכה סבתא את נדודיה עם ביקצ'ה על כתפיה עד יום מותה. נדודי הנשמה המחפשת מקומה בעולם זה, גם ארץ ישראל הייתה גלותה.

סַבְתָּא סַלְחָה

שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד

לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם

בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (עמוד 40)

המשוררת מייחסת לסבתא את החיטה הקדושה מקור הברכה.

לפי התפיסה הקבלית באופן רעיוני,התוצר של עץ הדעת לא היה אלא חיטה ,החיטה מזדהה עם עץ ,"עץ הדעת טוב או רע" שקיים לפני החטא ובין החיטה לאחר החטא , המציאות בגן העדן הייתה שונה מהמציאות העכשווית.

בעץ הדעת יש טוב ורע כאחד , שהם כוח מאוחד ואידיאלי וכך מתקיים עולמנו. ואדם צריך לעשות בירור עם עצמו בין הטוב והרע. בהכרת הטוב נלווים גם צדדים שליליים.

החיטה בגן עדן מסמלת את השפע האלוקי התמידי , את המזון החיוני לאדם.

החיטה המושלמת שנותנת פרייה.

החיטה מבשרת שלווה, שקט נפשי ורווחה שהסבתא כה רצתה בה , אך בנדודיה בארץ ישראל עברה סבתא שינויים, לא מצאה מנוחתה, מציאותה הייתה לא יציבה.

החיטה הלחם מסמל התפתחות רוחנית בין המעבר של חג הקרבן, פסח , ועד לחג מתן תורה , שבועות. המשוררת מזכירה את חג הקורבן בשירה "כבשה" וכאן אנו רואים את הקשר של הסבתא לחיטה הקדושה , לחג השבועות .

סמלה של הסבתא היא אחד מעמודי התווך של המשפחה האירה למשוררת כהמשך הדור את עולמה והבנתה, לתובנות הצורך להיבנות לא להיות במצב תלותי וחסר יציבות ולכן עליה כל הזמן לחדש ולהתחדש כדי לזכות בשפע האלוקי.

סיום

שירתה הנאצלת של המשוררת דורית ג'אן תפלס דרכה באפיקי מים, בין העולמות תתחדש ותאיר עולם. בין ביעור חמץ וכבשה תמה , בין הטוב והרע , בין האור לחושך , בין הכאב והשמחה, בין הדין לטוב הצפון .

והנפש נותרת חסרת מנוח שירת הנפש במיטבה.

אָבִיב בָּרְחוֹבוֹת.

מַחְשְׁבוֹתַי רְתוּמוֹת

אֶל מִרְכֶּבֶת הַבְּרִיאָה.

לוּ פָּסְקוּ גַּלְגַלֶּיהָ לִשְׁעֹט

לוּ הָיָה לִי מָנוֹחַ.

בכל שיריה שואפת המשוררת דורית שירה ג'אן אל הנחמה אל נחלתה.

 


האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים