מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 

 מאמר:

נקרא לאגדה ונשאל את פיה/ הרצל חקק

 

מקומן של אגדות חז"ל בחיינו, הדרמה התלמודית במבחן המציאות שלנו – רות קלדרון ועליזה שנהר פותחות לנו צוהר חדש. דיון בשני ספרים, העוסקים באגדות חז"ל:

 

ספרה של רות קלדרון "אלפא ביתא תלמודי" בהוצאת ידיעות ספרים, , 2014, 245 עמודים.

וכן בספרה של עליזה שנהר-אלרעי, "קוראת במקור", על אגדות עתיקות וחדשות, הוצאת פרדס 2016, 240 עמודים.

 

הרצל חקק

 

 

 

קסם ופליאה ומסתורין – זאת התחושה, שעולה למקרא האגדות כובשות הלב, המפארות את דפי התלמוד. לרגע אתה תוהה, האם ניתן לחוש רֶטֶט למקרא אותיות עתיקות וסיפורים נושנים, והנה רחש רוח או סופה. אתה קרב למילים – ורואה לפניך תיאטרון רוחש-גועש, סיפורי חיים שמחכים, כי נקרב אליהם.

 

ספרים רבים נכתבו בעקבות אגדות חז"ל – ועדיין סיפורי העולם הקדום שנשכח, כל זה עדיין חידה בעינינו. נפתח בדברים שכתב ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל . בדבריו מצאנו קצה חוט, וכך היטיב החכם הגדול לשורר ולספר, מדוע נכתבו אותן אגדות בצד ההלכות ודיוני החכמים:

"והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההן...דברי חכמים וחידותם  צריכים לימוד, ושכָּל הקרֵב להם ואין המפתְּחות בידו, אינו אלא רוצה להיכּשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבוא איש ויעפּיל לכנוס בהם - והמפתחות אינם בידו, וכָשל אחור ונשבּר...".

 

מה הם המפתחות להבין את הסיפור של חכמינו?

הסיפורים והאגדות הם אוצר גדול, הם מתנה, שהותירו לנו חכמינו, והיטיב חיים נחמן ביאליק להבין את חשיבותם לעיצוב הזהות שלנו, להעיר את רוחנו.

 המשורר הלאומי היה גם אוצֵר לאומי, וכנביא בשער כתב ודיבר בזכות  ה"כינוס". בעיניו, שמירת האוצרות הרוחניים הייתה מצווה קדושה. הכינוס - היה בעיניו המעשה הראוי לעשותו: לשמור את אוצרות היצירה העברית מדורי דורות, להפוך את היצירה שנוצרה לקניין עד: "למען ההווה והעתיד של האומה, יש לבור את מבחר היצירה הישראלית" בצֶדק ראה בכך משימה, שיש לגייס עבורה את מיטב הכוחות. וכך תיאר זאת:

 

"ה'כּינוס' הוא תפקיד לאומי שהוא צריך להעסיק את הכוחות המדעיים והאמנותיים של האומה במשך הרבה שנים". יחד עם השותף לדרכו חנא רבניצקי שקד ביאליק על 'כינוסים' רבים – וכך יצאו לאור אוספים חדשים לשירי שלמה אבן גבירול, לשירי משה אבן עזרא, ואף למשנָה נשא עיניו.

 

היום, כשאנו קוראים באגדות חז"ל, אנו צופים בזירה נושמת, כאילו היינו בזירת סרטים רוחשת מצלמות וניצבים ובמאים. אנו עומדים משתָּאים לנוכח המצבים הטעונים ברגשות, בדמויות המסקרנות, הדילמות האנושיות, הלבבות הנקרעים לנוכח מחלוקות קדושות. פסוקים שנראו מתים קמים לחיים...על כפות המאזניים שאלות חיים, שאלות שמדברות גם אלינו. בכל רגע הלב מחכה, שייתנו לנו להיכנס ולהיות חלק מן הסרט...

 מושכות אותנו אגדות, שבהן ציירו לפנינו סיפורים מחיי החכמים, שיח ושיג ביניהם על חייהם, על דרכם להבין את העולם, על ויכוחים שהיו בין חכמים, על הדרמה שרטטה בבתיהם, בין כותלי בית המדרש. הלב מבקש לפענח אותם סודות מפתים, שהרמח"ל קרא להם "חידה".

 

האם נוכל לקחת כל זאת ולהבין באמצעות האגדה הקדומה את חיינו, לתת פירוש לחייהם באמצעות המתחולל בחיינו, במציאות שלנו?

 

אנסה להתייחס לשני ספרים, שיצאו בשנה האחרונה, ספריהן של רות קלדרון ושל עליזה שנהר. תוך כדי דפדוף בדפי הספרים אנסה לבדוק, כיצד השכילו שתי החוקרות המנוסות, לספר את הסיפור של חכמינו  - ודרכו להאיר באור אנושי סיפורים שנוגעים לעולמנו, להאיר את חיי החכמים כתיאטרון עכשווי?

 

אכן, כבר בימיו היטיב ביאליק לחוש, כי "אין מחיצה גדולה של ברזל מפסיקה בין ספרות האגדה לבין הספרות של זמננו ויש גשרים רבים המוליכים מספרות זו לספרות שלאחריה"...

 

 

 

 

 

 

דרמה תלמודית במנהרת הזמן

 

 

בשני הספרים, שאני מבקש להתייחס אליהם, יש רוח חדשה, יש רצון לקרב את הכתבים הקדומים למציאות החדשה, לקוראים החדשים. בין השיטין אנו קולטים פכים מחייהן שלהן, מסיפורן האישי של הכותבות. אם תקראו את הספרים במלואם, תיווכחו, שהחוקרות המלומדות ידעו לתבל את המחקר גם בשילוב סיפורים מחייהן. רות קלדרון היטיבה לעשות זאת בספרה "השוק. הבית. הלב",

כך בסיפור על בריכת הדגים, באותו ספר, עמוד 17. עליזה שנהר חושפת וידוי אישי, כאשר היא מנתחת את דמותה של רבקה אמנו, בספרה על חוויות ילדות. – כך בספרה, עמוד 11.

רות קלדון מצד אחד, ועליזה שנהר-אלרעי מצד שני, שתי חוקרות חדות מבט ומלאות באהבה לכָּתוּב, בתחושה של תשוקה לגעת בחיים הקדומים, להבין את נפש הדמויות הקדומות. שתיהן לוקחות אותנו לסיפור הקדום – ואנו חשים חיש מהרה עד כמה אנו שבים במנהרת הזמן לדרמה התלמודית, צופים בתיאטרון סוחף, מרגש, מרתק מאין כמוהו.

 

אקח לדוגמה התייחסות של שתיהן לאותו סיפור תלמודי, הידוע כסיפור "התנור של עכנאי". זה הסיפור על רבי אליעזר בן הורקנוס, סיפור המאבק שלו בחכמים, סיפור הקשר הזוגי שלו עם אשתו אמא-שלום, החרם שהוטל על רבי אליעזר על ידי נשיא הסנהדרין, השבר הגדול בין רבן גמליאל נשיא הסנהדרין שהטיל את החרם לבין אחותו אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר.

 

אכן סערת נפש גדולה, ונשביתי בדרכן של רות קלדרון ועליזה שנהר לרדת לחקר הדרמה האנושית הגדולה שקשה שלא להתרגש ממנה, לחוש את הסופה הגדולה עד היום...

 

שתיהן יודעות למקד את המבט באותה סוגיה שגרמה לקרע הגדול. פולמוסים רבים היו לרבי אליעזר, אבל הפולמוס סביב תנורו של עכנאי הגדיש את הסאה, ויצר את השבר, את הסערה.

עליזה שנהר מתמקדת במחלוקת הגדולה שבין רבי אליעזר לחכמים: "באגדה הידועה על תנורו של עכנאי...רבי אליעזר טוען לפסיקה מן השמים, הווה אומר, לסמכות שאינה ניתנת לביקורת,סמכות שאי אפשר להתווכח איתה ואי אפשר להתדיין עמה, ושאין היא יכולה להימדד בכל אמת מידה שהיא מעבר לצו של הנס, ההתגלות"  - כך בספרה של עליזה שנהר, עמוד 71.

 

רות קלדרון קוראת לסיפור התנור של עכנאי "הטקסט המכונן של בתי המדרש הישראליים". רות קלדרון מספרת את כל סיפור המחלוקת כסיפור חי ודרמטי, משל הייתה מחזאית שנקלעה לאותה תקופה וישבה לכתוב לדורות מה התחולל באותה פרשת דרכים מסעירה.

 

מסורת מול שינויים

 

 

מעבר לסיפור הריב הגדול, היא יודעת לראות את הוויכוח בין איש המסורת מצד אחד, לבין החכמים שמייצגים דרך שונה, דרך חדשה, דור חדש:

"אמירה זו הייתה קריאת תיגר על הזקן רבי אליעזר בעל המסורות. מעטים ונדירים העזו לעמוד מולו, משום שידוע היה שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומשום זקנתו ומעמדו, ובמיוחד משום הפחד שהפיל על הלומדים הצעירים. רבי אליעזר היה שריד מדור הנפילים הקודם". כך בספרה של רות קלדרון, עמוד 37.

 

רבי אליעזר מגייס בת קול לצדו, והוויכוח מתלהט. כותבת על כך עליזה שנהר:

"החרם שהוטל על רבי אליעזר על ידי רוב חכמי התורה מחזק את הטענה האומרת, כי התורה לא בשמים היא. ההנחה, שהתורה נמצאת בשמים פירושה, שהיא עניינם של יחידי סגולה, שמורה לאליטות ורק אנשים מסוימים יכולים להעבירה, התורה שאינה בשמים היא התורה שנגישה לבני אדם" – שם בספרה, עמוד 71.

על מהות הוויכוח בין החכמים לבין רבי אליעזר, כותב אלי ויזל בספרו "הנשמה התלמודית", בעמוד 99:

"בישיבה המפורסמת של יבנה פרץ ויכוח חריף בעניין משפטי מסוך למדי, ורבי אליעזר הביע דעה הנוגדת את דעת עמיתיו. מדובר היה בתנור מחרס, מסוג מיוחד...חלקו חול וחלקו חרס. הוא פורק והורכב שוב על ידי אדם בשם עכנאי, והשאלה הייתה אם טמא או טהור. על פי ההלכה, החול שהוא יצירה אלוהית, אינו מקבל טומאה, ואילו החרס, שהוא מעשה ידי אדם, יכול לקבל טומאה".

רבי אליעזר מכשיר את התנור והחכמים קובעים שהוא טמא. לאחר שסיימו להתווכח בטיעונים משפטיים, משתמש רבי אליעזר בכישוריו המיוחדים וקורא: "אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח", ואכן עץ החרוב נעקר ממקומו.

 

וכך אנו עומדים נפעמים לכמה מעשי נסים של רבי אליעזר, ובת קול עומדת לצדו, כאשר הוא מכריז: "אם הלכה כמותי יכריזו על כך משמים". החכמים אינם מקבלים את דבריו, ובת קול מכריזה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".

העמדה המנצחת של החכמים מכריעה את הכף: אין משגיחים בבת קול, אין אנו נשמעים לקולות משמים אלא לדעת הרוב, והפסיקה 'אחרי רבים להטות' היא המנצחת, החכמים גוברים על רבי אליעזר – ומכאן הדרמה עוברת לפסים של מחלוקת חריפה, דרמה אנושית שוברת לבבות.

 

הסבך הרגשי – בין האח המנדה לבין הבעל המנודה

 

 

בין שני החכמים הגדולים יש אשה רגישה ויודעת ספר, אשה שייחוסה מגיע להלל הזקן. כיצד תוכל היא לעמוד בתוך האש הבוערת, כיצד תוכל לדאוג לבעלה שנפגע ובה בעת לשמור על אחיה נשיא הסנהדרין?

רבי אליעזר נשוי לאמא שלום, אשתו של רבן גמליאל נשיא הסנהדרין, וכאן אנו נקלעים לסבך רגשי קשה. שתי החוקרות אכן מיטיבות לצייר את הדרמה האנושית הזאת. רבן גמליאל משכנע את החכמים לנדות את רבי אליעזר, ואמא שלום אשתו של רבי אליעזר המנודה, חצויה ושסועה בין אחיה לבין בעלה.

 

הדרמה התלמודית יוצרת כאן פואנטה מיוחדת: על אמא שלום להשגיח על בעלה המחובר לנסים ולכוחות על טבעיים לבל ייפול אפיים ארצה ויתפלל על אי הצדק שנעשה לו. מעבר לוויכוח בין מקומה של התורה וגבולות הפרשנות שלה – מעבר לפולמוס העקרוני, אנו מוטלים למערבולת אנושית רגשית וקשה.

כשלב ביניים על להתרה הסופית של העלילה, נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על נידויו, והוא מתואר כלבוש שחורים, כמי שיושב במרחק  ארבע אמות מרבו, לבל ייחשב כמי שהתקרב לחכם שנודה מחבריו.

את הדרמה הזו מיטיבות שתי החוקרות לספר ולתאר את המחלוקת המשפטית – ומעבר לה את הדרמה האנושית.

 

רות קלדרון הפכה את כל סיפור המחלוקת לסיפור חיים, לספרות חיה ועכשווית. מעמוד 34 עד 49 היא משרטטת בעט רגיש של סופרת מן השורה את הסיפור הזה, ואנו הקוראים נסחפים אחר אותה פרשה ישנה ומרגשת.

אילו היינו משבצים פנינה ספרותית זו בתוך תכניות הלימודים בספרות, היינו אכן מתרגמים הלכה למעשה את הקשר שמצא חיים נחמן ביאליק בין ספרות חז"ל לבין הספרות העברית.

 

 

 

 

 

סיפור הנידוי כפרק נדיר של ספרות עברית

 

אצטט דוגמה מן הדרמה שרות קלדרון מיטיבה לשזור אותה בחוטים עדינים. כאשר רבי אליעזר מציג עמדה כנגד כל חבריו – כותבת רות קלדרון:

"באפלולית החדר אפשר היה לראות את לובן כל זוגות העיניים מביטות בזקן ועוברות ומביטות בחכם הצעיר, בשיער השיבה ובשיער הפשתן, במיושב ובמעומד. רבן גמליאל הנשיא, גם הוא הביט ושתק".

שם עמוד 37.

 

כאשר נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על נידויו – מתואר המעמד הקשה בצורה מאופקת, חסכונית, תוך שימוש בניבים ובמילים שלקוחים מאותו עולם, מאותו בית חכמים, מן הצער הגדול של האובדן והאבל והקריעה:

"מהמטבח הרימה אמא שלום את עיניה. שתיקתו המתמשכת של עקיבא יצקה אי נוחות בחדר. לתדהמתם, במקום לשבת מול רבו, הלך רבי עקיבא ארבע אמות לסוף חדר ההסבה ושם התיישב ללא אומר על הרצפה.

כעבור דקות ארוכות של שקט כבד פתח רבי עקיבא בקול כאוב: רבי. ושוב שתק

שתיקה ארוכה.

כמדומני...שחברים בְּדֵלים ממך.

הוא השפיל את עיניו פן יראה כיצד קורעת הבשורה את נועם השעה ומפֵרה את שלוות הבית. שמע את  מורו קורע את בגדו כאֵבל. כבר נכח במעמד הקריעה לא פעם, אלא שתמיד קוראים את הבגד על מישהו אחר שמת, וכאן קורע אדם על עצמו. פניו היו כּבושות מטה, כשחלץ רבי אליעזר את נעליו ונפל לצדו על הקרקע כשצעק צעָקה גדולה וּמרה" – שם, עמוד 46.

 

עליזה שנהר מספרת על הרגע שרבי אליעזר כורע אפיים, על הפחד של אמא שלום, שתפילתו תוביל למותו של אחיה נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל.

כותבת עליזה שנהר:

"רבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אמא שלום ואמרה לו: "קום, כבר קטלת את אחי". ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שתפילתו הרגה את אחיה, ענתה: "כך מקובלני מבית אבי אבא הלל הזקן: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה" – כלומר מי שגורם  צער לאחרים, בסופו של דבר ייגרם לו צער" – ציטוט מספרה של עליזה שנהר, עמוד 72.

 

אשה אחת בין שני חכמים

 

 

רות קלדרון מיטיבה לספֵּר ככותבת סיפור אהבה על הימים, שבהם רבי אליעזר היה בא לבית רבן גמליאל ומחזֵר אחר אמא שלום. באותם ימים, הבינה היא, שבנישואיה תקָרב בין אחיה לבין רבי אליעזר, שהיה חכם גדול. כותבת רות קלדרון:

"בתבונתה ידעה, שעבור גמליאל יש תועלת בנישואים אלו, שאולי אם תינשא לו, תעטוף אותו ותהיה לו בית, תנוח דעתו ותתמתן התנגדותו לרוח יבנה...שכן ידעה, שיש בכוחה לרכך את הנוקשות בליטוף, במילה טובה, במבט, בעצם נוכחותה" – שם – עמוד 51.

 

עליזה שנהר מצליחה להאיר את נפשה הקרועה של אמא שלום, המוצגת כתלמידת חכמים יודעת מוסר ודרך. אמא שלום רואה את הקיטוב בין שני האנשים, היא בתווך -בין אחיה לבין בעלה – וברור לה, שהיא עדה למלחמת עולם, למאבק בלתי מתפשר.

שנהר מאירה את אמא שלום הניצבת בעין הסערה, קרועה בתוך מחלוקת השניים לגבי ההלכה - והיא בלב השאלה: האם יש מקום לשינויים. האם יש דרך לפשרה בין השניים.

כותבת עליזה שנהר: "סיפור תנורו של עכנאי אינו רק סיפור על סמכות חכמים ביחס לסמכות האלוהית ואינו רק סיפור על גבולות הסמכות של חכמים ביחס ליחידים. תנורו של עכנאי הוא סיפור על יכולת השינוי של אדם ועל השפעתו המכרעת של הנידוי על חייו של המנודה בהווה ובעתיד" – שם, עמוד 73.

 

רות קלדרון מנסה לצייר את אמא שלום, כמי שיודעת שהיא קלועה בין שתי אמיתות: "לא היה פשוט להיות אחותו של הנשיא ואשתו של רבי אליעזר. אחיה היה איש תקיף ויבנה הייתה מפעל חייו, שקיבל על עצמו כהמשך דרכו של אביו המת. עם זאת שהיה ידוע כמתון בדין, היה רבן גמליאל תקיף בשמירת רוח הללית ביבנה. בעלה, לעומתו, היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי...האיזון המתוח שנשמר בין שניהם עבר דרכּה והותיר בה את רישומו. לעתים הרגישה מבורכת ולעתים – כעץ, שמכֶּה בו הבָּרק מכאן ומכאן" – שם, עמוד 51.

 

התלמוד – סיפור אנושי שוקק חיים

 

הרי לנו סיפורים מן התלמוד – וראו נא כמה חיים נושבים בהם. לכאורה, מדברים על התלמוד ועל הכתוב בו כעל מאובנים, והנה לנו דרך להאיר הכול באור אנושי. הרי לנו עולם סוער, ספרים שציפינו מהם לספר לנו חכמים מחוללי דרך והלכות, והנה אנו חשים שאנו בלב ההוויה האנושית, בתוך סרט שיש בו מסורת מול שינויים, חכמת נשים מול מאבק נחוש בין שני גברים, שני ענקי עולם, פוסקי הדור.

הרי לנו קריאה בדפי קודש, בעולם שנראֶה ממרחק עולם מיושן ומאובּק. מעבר לאש הרוחשת אנו חשים באדים הפורצים מן הדוודים, סירים לוהטים מבעבעים: רגשות וצער פורצים מתוך עולם רוחני קדוש, ומעל לכול – על המסך רץ סיפור שובה לב, ההצגה הטובה בעיר: סיפורה של אשה בלב הסערה. אם זאת לא עלילה נאותה לספֵּר את היהדות הנושמת וחיה ובועטת, היכן יש עלילה טובה מזו?

הספרים של רות קלדרון ושל עליזה שנהר, רוויים בסיפורים נוספים, בקשרים שבין המסורת הקדומה לבין חיינו שלנו. נגענו רק בסיפור אחד – וראיתם כמה רוטטים השבילים ההם, כמה אור וניצוצות יש

באותם משעולים, שבהם נדדו טקסטים עתיקים דורות על דורות...כמה קרוב הסיפור שלהם ללבנו, כמה יש בכל אותן מגילות עתיקות פשר חי ואקטואלי, קסם שמדבר אלינו, ואנו יודעים בתוך תוכנו,

אכן הסיפור הזה הוא שלנו, הוא אנחנו.

 

דווקא שילוב סיפורים תלמודיים במערכת החינוך הוא זה שיקרב את הדור הצעיר לרצף התרבּות היהודי, הוא זה שייתן לנו גשר בין נתיבי יצירה מקֶדם לַספְרות הנוצרת היום. לזהות היהודית שבוקעת מתוך הסמטאות התלמודיות הישנות, מכל עולם היצירה העברית לאורך הדורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים