מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
כריות אוויר/גילה נאומן ימיני



טבולה בלב הרים, במרחבים הבוהקים והמשופעים בלובן מסמא, מהר

מאוד גיליתי כי לא ניחנתי בכישרון ובחינניות של גולשת חובבנית, וודאי

שלא באלו הקיימים במחליקה מקצוענית. הניסיון הראשון שלי לגלוש

הגיע לסיומו בדיוק כפי שהסתיים השיעור היחיד שלי ברכיבה על קטנוע,

כרבע שעה בלבד לאחר תחילתו. אובדן השליטה מול הקרקע היה אחד

הדברים שהפחידו אותי ביותר. משטח השלג החלקלק, הנפילות החוזרות

ונשנות, עבודת הפרך הכרוכה בנעילת הנעליים הכבדות ובנשיאת

המגלשיים והמוטות, אפילו לגובה גבעה נמוכה ומלאכותית שהקצו

לקבוצת המתחילים — כל אלו התישו אותי במהרה והחישו את כניעתי.

באחת הנחיתות הראשונות שלי, כמעט התעופפה ממקומה רגלי

הימנית והגיעה קרוב למצחי בגמישות שמעולם לא היתה קיימת בי, בעוד

רגלי האחרת התעקמה והתקפלה לעבר שכם ימין שלי. עקצוצים בבית

השחי סימנו לי על החלטתי —

"זה לא בשבילי!" הודעתי למיקי שפניו נמלאו מורת רוח, "העולם,

מבחינתי, נחלק לשניים — לאנשים שנועדו לעשות סקי, ולכאלה שאסור

להם!"

הוא נחפז בעצבנות להעמיד אותי על טעותי — "לא, תלמה, המשוואה

היא אחרת — העולם נחלק לכאלה שכשהם נופלים על התחת הם מיד

קמים, ולכאלה שממשיכים לשבת עליו ואומרים 'אוי, אוי, אוי' —"

שלחתי בו מבט זועף ועליתי לחדרנו.

ומאליו קרה, שאת חופשתנו הזוגית, זו שנועדה לחמם את יחסינו,

בילינו רוב שעות היום בנפרד, כאשר מיקי גולש לו בהנאה רבת אתגר

במסלולים מרוחקים ואני מסתפקת בחוּמה של האח המבוערת שבטרקלינו

של מלון הבקתות ולצדי כמה ספרים ומשקה מענג.

חרף הקור העז, ניסיתי בוקר אחד להסתובב ברגל בסמטאות העיירה

הסמוכה ולבדוק אם יש בנמצא דבר מה שראוי לקנות. אך בחנויות

החמימות, שהשרו עלי אמנם תחושת נועם ורוגע מלטף, ושצליל רצפת

העץ החורקת שלהן צמרר את עורי, לא עלה על דעתי ולו לרגע להפר את

שלוותי הדובית ולהשיל מעלי את המעיל, הצעיף והכפפות, כדי למדוד

את מה שצדה עיני.

בחנות בוטיק קטנה וצדדית יותר, מעדתי על הסף כשפתחתי את

הדלת, וצליל דנדונו של פעמון זעיר ליווה את מבוכתי. עיני נתקלו בעיני

המהגוני של בחור מטופח ואדיב שהיה פנוי כל כולו עבורי. רק שנינו

כאן ואלמלא אותו בחור אשר סער עלי בארץ, חמקה בי מחשבה רגעית,

אפשר שחצאית הצמר שלגופי היתה מתרוממת כבדרך אגב וחושפת טפח

מירכי. מיקי היה הרי קופץ על הזדמנות מרעננת שכזאת ומפלרטט עם

הבחורה המקומית בשמחה, אך לא יותר מכך. ומיד דלק בי אור רמזור

אדום — איך אוכל להיישיר מבט אל בנותי אחרי מעידה, שטותית ככל

שתהיה? שבתי למלון בהחלטה ברורה לא להוציא עוד את האף שלי משם

עד תום החופשה.

ברוב שעות היום שהיתי ארוכות בחדר האוכל המפנק. המזנון עמוס

היה כל טוב — מאכלי ים משובחים, גבינות צרפתיות אנינות טעם, מבחר

בשרים עסיסיים, סלטים יצירתיים ומגוון עשיר של קינוחים, שהיוו כולם

פיתוי שלא עלה בידי לעמוד בפניו. קראתי פרק או שניים מאין לי מושג

איך היא עושה את זה של פירסון — אחד משלושת הספרים שסחבתי

במזוודה, אך בהמשך העדפתי את חברת אנשי העורף התורנים שלא

יצאו באותו יום לגלוש; מבחירה, מעייפות או מחמת פציעה. התחברתי

בקלות אל נופשים ממדינות שונות, אשר שוחחו איתי ארוכות ובפתיחות

מפליאה, ושמחתי להכיר אותם. ניטע בי הרושם כי איש מאיתנו לא חשש

לחשוף עצמו בפני כולם, מלבד הרגעים שבהם החרגתי מהדברים האישיים

שהשמעתי בפניהם, את השערוריות שדבקו בי טרם צאתי מהארץ.

באותו שבוע, ידידי החדשים במלון מילאו במידת מה את מקומן של

חברותי והשלימו בעבורי את השיחות, קטנות כגדולות, שלא קיימתי איתן

זה זמן רב, בעיקר לא עם בושם. מעבר לכך, השהייה בחברת אותם אנשים

ריככה, אף שבאורח חלקי, את מידת ההלם והמועקה הפושים בי. מצאתי

בכך מקלט זמני מפרץ האירועים שזלגו אל שגרת החיים הדחוסה שלי

והקלה יחסית מהעומס הרגשי שבעבע והציף אותי בימים האחרונים —

כל קשר בין אותו מפלט מרוחק שבו נמצאתי, לבין ידיעות מרעישות מן

המשפחה, צרות אישיות ואסונות של קרובים, היה מקרי לחלוטין.

באחד הימים הרהבתי עוז והתלוויתי לאורחת השווייצרית בגיחה

קצרה לבית המרקחת התורן בעיירה. חיפשנו עבורה גרב אלסטי חדשני,

ובאותה הזדמנות קנינו את לה פיגארו, העיתון שביקש האורח המקומי.

בהתאם, גם יתר מאוכזבי הסקי, רובם ככולם, נרתמו בכל עת לסייע זה

לזה: הספרדי, שגרר רגל בעקבות תאונת גלישה, סיפק לשולחן המשותף

טוגנים ללא הפסק בקערה שהצליח לדחוק בין זרועו לבין הקביים שקיבל

במרפאה הסמוכה, ואילו האיטלקי שסבל מגב תפוס נטל על עצמו משימה

אחרת, למזוג לכולנו כוסות בירה מהחבית שעמדה לרשות האורחים בכל

שעות היממה.

היינו לקבוצה, מתחלפת אמנם, של אנשים שבינם לבינם לא מתקיימת

בהכרח ערבות הדדית, כמו זו שהתקיימה במלוא התוקף, בימים אחרים,

ביני לבין חברותי ומקורבי, אך שמחנו להפגין זה כלפי זה מחוות קטנות

של ידידות וחיבה. נדמה היה כי כל אחד מאיתנו האמין בבטחה שהמקריות

והזמניות שאספו אותנו אל מקום אחד, בזמן מסוים אחד, משוללות כל

אפשרות שניפגש אי פעם שוב.

מיקי, מצדו, התלוצץ כבאין מפריע, מששב לארוחות ואל הלובי,

עם כל בת חוה שנראתה בסביבה וחנופותיו העולצות הפכו יותר ויותר

בוטות. הוא זינק מן הכורסה לעבר המלצרית, בעודו עוגב במבטו אחר

עומק מחשופה, שעשע בבדיחות ובמשחקי לשון את פקידות הקבלה,

והתלחשש עם אלין החיננית, שחילקה מדי בוקר מגלשיים מותאמים לכל

דורש. היא היתה לבושה אמנם בקביעות בסרבל ששיווה לה מראה נערי,

לטעמי, אך קיבלה, מבחינתי, מעמד של החצאית התורנית שמיקי מנסה

להרים.

וכל אותה עת, מלבד הגעגוע שניקר בי אל בנותי בבית ולרגעים גם

אל קרול ואל גילית, ובצד זאת תהיות חולפות אף בנוגע לאחי, שנמצא

אולי עמוק בהליך החקירה או שמא נעצר כבר בחשאי, לא נחה דעתי מכך

שמחשבותי היו נתונות במשך שעות ארוכות לרווק הנזירי ורב הקסם,

שחדר אל חיי פתאום והצית בי יצרים מנומנמים, כניצוץ משולהב.

את הדרך הביתה מנמל התעופה, במכונית החדישה והשקטה של מיקי,

העברנו בשתיקה. ברקע התנגן ... Love of my life you've hurt me בקולו

הנוגה של פרדי מרקיורי, אך כל הרומנטיקה שבשיר קפאה בחלל המכונית

ולא מצאה לה מקום בלבי.

מיקי שילח את ידו לעברי. קיוויתי שיניח אותה על ברכי, כפי

שאהב לעשות תוך כדי נסיעה או בשעת ארוחה, מתחת לשולחן, אך

היא רק גיששה אחר דיסק אחר. מבלי להביט בו, דחפתי במפגיע לתוך

ידו תקליטור כפול שמצאתי. הוא תחב את חלקו הראשון אל המערכת

המשוכללת מבלי לומר מילה, ובתוך שניות נמלאו אוזנינו בצלילים

עולצים של שירי חנוכה.

הנייד שלי צלצל, ומיקי מיהר להנמיך.

"הי אמא, מה שלומכם? איך הבנות?" שאלתי בנימה המתיימרת לשדר

שהכול כשורה.

"תלמה מותק, אתם בדרך? לדרלי יש חום גבוה. מתי תגיעו?"

"חום גבוה? כמה גבוה?" שאלתי, ומיקי העיף בי מבט מודאג.

"שלושים ותשע וחצי," השיבה אמי, "והיא חיוורת מאוד, נראית לא

טוב בכלל —"

"תני לה אקמול, אנחנו בדרך. נגיע בתוך עשרים דקות בערך —"

"כבר נתתי. טוב, מחכים לכם —"


* גילה נאומן ימיני-סופרת .
 הספר יצא לאור בהוצאת גוונים.

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים