מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          




צילום:אלון דניאל



צילום: נורית מוזס 

מחול מוסיקלי עם טרמולו / ראיון עם חברי אנסמבל כלי ההקשה 'טרמולו'- תומר יריב, תומר גלילי ונדב עובדיה/ אסנת יששכרוף

 

נראה כי בשנים האחרונות חלה תמורה של ממש במעמדה של סצנת כלי ההקשה, הן בזירה הקאמרית והן בנישת המוסיקה הפופולרית. אם בעבר נגני כלי ההקשה הקלאסים איישו בעיקר את מחלקת כלי ההקשה הממוקמת בחלקה האחורי של התזמורת,הרי שכיום קמים יותר ויותר הרכבים עצמאיים החושפים את האפשרויות הרבות הטמונות בכלים הללו,תוך סינכרון מושלם בין המימד המוסיקלי לזה הויזואלי.

נראה כי הגלובליזציה והעידן הטכנולוגי מחברים עוד ועוד אנשים לעולם המופלא של הקצב וכלי ההקשה,כאשר מלחינים רבים בנישה הקלאסית נשאבים גם הם אל תוך העולם הקסום הזה ומשלבים ביצירותיהם לא מעט תפקידי סולו ייחודיים עבור כלי ההקשה השונים, תוך שהם מעמיקים את ידיעתם בתחום -הן במישור הקצבי והן בפן המלודי.

במסגרת סדרת הקונצרטים של התזמורת הקאמרית הישראלית , נערך ביום רביעי ה-2.11.2016, הקונצרט 'גם הוא באצילים', במסגרתו בוצעה  בין היתר היצירה 'ציפיה ואבסורד' מאת המלחין הצעיר דור פישר, בביצוע  משותף של אנסמבל כלי ההקשה 'טרמולו ' והתזמורת והקאמרית הישראלית.

יצירה זו נועדה לחמישה סולני כלי נקישה ונכתבה במיוחד עבור האנסמבל,כאשר היא נוגעת ברבדים הייחודיים לעולם כלי ההקשה ומאפשרת לנקשן להביע את קולו האישי, דבר אשר לא  בהכרח מתאפשר במסגרת התזמורתית הרגילה. היצירה עצמה מציבה תמונה ייחודית ומרעננת לצד התזמורת הקלאסית  הנייחת, ושואבת את הצופה בה אל תוך חוויה רב חושית במהלכה הוא נחשף למחול מוסיקלי מופלא המשלב  מלודיה עשירה ומסקרנת ומימד קצבי סיפורי, לצד כוריאוגרפיה מוסיקלית יוצאת דופן המתבטאת בין היתר במעבר תדיר של הנגנים מכלי לכלי תוך תיאום מוסיקלי מושלם עם נגני התזמורת. נראה כי היצירה מכילה השפעות תרבותיות שונות החל ממוסיקה אינדונזית(הרכבי גמלאן) ועד אלמנטים טכנולוגיים, ומשאירה אצל כל אחד מהמאזינים טריגר דמיוני מעולמו האישי.

 

אנסמבל טרמולו אשר הוקם על ידי אמן כלי ההקשה הבינלאומי - תומר יריב (לשעבר צמד פרקדו) מהווה חלק מפעילות מרכז כלי ההקשה בישראל- 'טרמולו' ,אשר הוקם על ידי יריב לפני ארבע שנים ופועל תחת חסותה של עיריית נתניה .ההרכב הוירטואוזי והאנרגטי בו חברים- תומר יריב, ליאור אלדד,תומר גלילי,נדב עובדיה ודניאל סלומונוב (תחת ניהולו המוסיקלי של יריב) ,מרבה לשתף פעולה עם מיטב התזמורות הישראליות וגופי תרבות שונים בארץ, ואף נוחל הצלחה רבה בקונצרטים ובפסטיבלים שונים ברחבי העולם.

לרגל שיתוף הפעולה עם התזמורת הקאמרית הישראלית ולאור השבחים הרבים שההרכב קוצר הן מצד הקהל והן מצד המבקרים, תומר יריב ושניים מחברי 'טרמולו'- נדב עובדיה ותומר גלילי,  מספרים על עולמו הייחודי של נגן כלי ההקשה,מה הביא לתמורה במעמדו של התחום,  כיצד באה לידי ביטוי האינטרקציה בין הנגן למלחין, ומה הם האתגרים הניצבים בפניו של הנקשן  בזירה הקאמרית.

 

 

מה הביא אותך לתחום כלי ההקשה?

 

תומר יריב:"מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לעולם הזה. יש תחושה שהתחום בחר בי ולא אני בו .לא היה אף צומת בחיי בו חשבתי לשנות כיוון, מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שזה התחום שאני מעוניין להתמקצע בו.

כמו רבים התחלתי עם מערכת תופים ,אך בשלב מסויים התוודעתי לקליסופון ולעוד ועוד כלי הקשה שונים ומיוחדים מתרבויות שונות.אפשר להמשיל זאת לסיטואציה של ילד בחנות צעצועים-כל פעם מתעורר תיאבון לכלי חדש.  

תחום המוסיקה חשף אותי לכל כך הרבה חוויות ומפגשים עם אנשים מיוחדים מתרבויות שונות, עד כה ביקרתי בלמעלה מחמישים מדינות. מבחינתי זו זכות להתפרנס מתחום שמסב לי הנאה כה רבה, זה לא  מובן מאליו. מה גם שמדובר בתחום שנמצא בתקופת הרנסאנס שלו .הרבה אנשים שמגיעים לקונצרטים שלנו חווים חוויה שלא הכירו קודם, ולי יש את הזכות להיות שותף יחד איתם לאותה חוויה ראשונית בתולית, מבחינתי מדובר בזכות גדולה ומרגשת".

 

איך אתה מסביר את התמורה שחלה במעמדה של סצנת כלי ההקשה?

 

תומר יריב:"נראה שמעבר למוסיקה טובה, אנשים מחפשים היום גם איזושהי חוויה שניתן  להישאב לתוכה. כלי הקשה מהווים חוויה טוטאלית- כל הגוף לוקח חלק באקט עצמו, המימד הויזואלי מאוד דומיננטי. מדובר בחוויה רב חושית המשלבת דמיון וויזואליה, הן עבור הקהל והן עבור המבצע עצמו".

 

נראה כי מבחינה אמנותית אמן המשתלב באנסמבל כלי נקישה עצמאי  או כאמן סולו,  נהנה מחופש יצירתי רחב יותר מאשר זה הפועל במסגרת תזמורתית. אתה ועדי מורג בחרתם כבר בתחילת דרככם  להקים אנסמבל עצמאי(פרקדו), צעד די חריג לאותה תקופה שמשמעותו  בין היתר - הקרבת היציבות הכלכלית  למען החופש האמנותי. האם נתקלתם בקשיים לאורך הדרך? האם לדעתך התמורה שחלה במעמדם של אמני כלי ההקשה מקלה על ההליך כיום?

 

תומר יריב:"זה עניין של מוסיקאי באשר הוא - האם אתה חי בתוך מציאות או מייצר מציאות. אני דוגל בעמדה השניה. יש כאלה שמעדיפים להיות חלק מגוף תזמורתי ויש כאלה שמעדיפים ליזום וליצור משהו משל עצמם שמייצג את חייהם.בזמנו אני ועדי מורג התפטרנו מכל התזמורות והאנסמבלים שעבדנו איתם ויצרנו משהו אישי משלנו. וזה בדיוק אותו התהליך שאני עובר כעת יחד עם אנסמבל טרמולו.

כשהתגייסתי לצבא לדוגמא ,נרשמתי למבחנים של מוסיקאי מצטיין אך קיבלתי תשובה שלילית מכיוון שאפילו לא היתה קטגוריה כזאת עבור נגני כלי הקשה. ואילו כיום- הרבה בוחנים במסגרת מוסיקאי מצטיין רק מחכים לבחינות של נגני כלי ההקשה, כיוון שלרוב מגיעים  לשם מוסיקאים ברמה מאוד גבוהה, ובכלל מדובר בבשורה חדשה  ומרעננת לעולם המוסיקה. כשאני ועדי מורג החלטנו להקים אנסמבל עצמאי של כלי הקשה,מוסיקאים מקצועיים רבים אמרו לנו שמדובר בהתאבדות מקצועית וכלכלית. בשנים הראשונות אכן היתה הקרבה  גדולה ומצבנו היה מאוד קשה, מה גם שניתקנו את כל הקשרים המקצועיים שלנו. בסופו של דבר אחרי מספר שנים של עבודה קשה ההצלחה אכן הגיעה והתחלנו לקצור את הפירות".

 

בשנים האחרונות הולכות ומתרבות הטענות בדבר היעדרותו של הקהל הצעיר מאירועי המוסיקה הקלאסית. האם לדעתך שילוב תדיר של הרכבי כלי הקשה  בקונצרטים קאמריים עשוי לשנות זאת באיזשהו אופן?

 

תומר יריב:"ברור. הקונצרט של אתמול יחד עם הקאמרית  ממחיש זאת. בדרך כלל בקונצרטים קלאסים רגילים של תזמורות, האוכלוסיה מאוד חדגונית מבחינת חתך הגילאים. אתמול לעומת זאת הקהל שפקד את האולם היה מאוד מגוון - החל מילדים בני 11,12,דרך צעירים בני 30 ועד מבוגרים בני שבעים פלוס, וכולם נהנו. זה רק מוכיח שאפשר לנגן מוסיקה קלאסית ומוסיקה עכשוויות שתהיה חוויתית ומרגשת עבור הקהל הרחב.

הרבה פעמים אנשים מבוגרים מעקמים את האף למשמע המושג 'כלי הקשה' וחושבים שמדובר בבלגן אחד גדול. היופי הוא לראות את הבעת ההפתעה על פניהם במהלך היצירה ואת ההתרגשות הגדולה  שאוחזת בהם  בסוף הקונצרט.זו זכות גדולה להיות שותף לתהליך הזה. המטרה היא להמחיש את חווית המוסיקה הקלאסית ואת היופי שבה לקהל המודרני. אתמול למשל, במהלך הקונצרט עם התזמורת הקאמרית ,נוגנה היצירה 'גם הוא באצילים' של ז'אן באטיסט לולי. מדובר ביצירה  שלכאורה היה אפשר לנגן בסיטואציה כל כך קרה ומיושנת אך המנצח אריאל צוקרמן הביא שרביט גדול מעץ בשילוב פעמונים והקיש על הרצפה כמו לולי בעצמו בזמנו , תוך תנועתיות רבה  של  חברי התזמורת. כך שאני מניח שהילדים בקהל הבינו שגם יצירות שנכתבו לפני יותר מ-300 שנה יכולות להיות מלהיבות  ולעורר חיוך".

 

ספר על מרכז טרמולו לכלי הקשה הפועל בנתניה.

 

תומר יריב:"הרעיון להקמת מרכז טרמולו היה מעין חלום שהסתובב לי בראש שמונה שנים לפני שהוא קרם עור וגידים .לבסוף הדבר התאפשר בזכות עיריית נתניה שמלכתחילה הביעה תמיכה ואמונה גדולה במרכז. המרכז עצמו הוקם לפני 4 שנים במטרה לקדם את תחום כלי ההקשה בישראל,גם מבחינת ידע ורמה וגם מבחינת חשיפה לקהלים שונים. יש גיוון רב מבחינת הסדנאות וההשתלמויות שהמרכז מציע וכן מבחינת המוצרים שאנו מייצרים אמנותית. מלבד זאת המרכז דוגל בשיתופי פעולה רבים, בין השאר עם התזמורת הקאמרית הישראלית, תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית,התזמורת הפילהרמונית,משרד החינוך, ומשרד התרבות. לפני כשנתיים  לדוגמא, שיתפנו פעולה עם תיאטרון הקאמרי במסגרת ההצגה גורודיש ,כאשר כל המוסיקה שנכתבה להצגה נכתבה עבור אנסמבל טרמולו וחלק גדול ממנה בוצע בלייב על הבמה".

 

הרכבי כלי הקשה מקצועיים מהווים בד"כ מפגן וירטואוזי המשלב קואורדינציה מופלאה. האם ביצירות אשר נכתבות עבור האמנסמבל ,המימד הויזואלי לא בא לעתים על חשבון הרגש? האם אותן יצירות נכתבות באופן עצמאי על ידי המלחין, או שבד"כ ישנה התייעצות מוקדמת בנוגע לדגשים השונים במהלך היצירה?.

 

תומר גלילי: "במפגש המקדים עם המלחין אנחנו מעבירים לו את הצד שלנו וכיצד היינו רוצים שיכתבו היצירות,כך שנוצר מעין הליך המלווה בדו שיח מתמשך.מבחינתנו זה כלי להעברת הרגש,אף מימד לא תופס מקום על גבי השני. לדוגמא- היצירה של דור פישר('ציפייה ואבסורד') היא אחת מהיצירות  המורכבות  ויזואלית  שנתקלנו בהן.היצירה מתוכננת לפרטי פרטים, עד רמת הצעד- בתוים עצמם יש שרטוטים מדוייקים לגבי הימצאות הכלים על הבמה וכן הנחיות בנוגע לנתיבי ההליכה של הנגנים והמעבר שלהם בין הכלים השונים.במקרה הזה הפן הויזואלי רק חיזק את הפן המוסיקלי והרגשי של היצירה. כך גם אצל מלחינים אחרים- המלחין מסביר לנו איך הוא רוצה שהמוסיקה תישמע, וביחס לזה כך ננגן.

בד"כ כשמלחינים פונים אלינו לצורך הלחנת יצירה אנחנו דוגלים בהליך המשול למשחק פינג פונג-מתנהל מעין דו שיח מתמשך, במסגרתו אנחנו לומדים להכיר את המלחין  ואת הצדדים השונים במוסיקה שלו, והמלחין עצמו נחשף לצרכים שלנו ,למגוון העצום של הכלים שברשותנו ולאופן הנגינה של כל אחד מאתנו. בד"כ מדובר בתהליך שקורה עוד בטרם הכתיבה עצמה.  הרבה פעמים אנחנו מקבלים  ממלחינים תפקידים שלא מנצלים את היכולות של הכלים, וכאן מתבטא בין השאר הדו שיח עם המלחין, כאשר אנו מייעצים לו ומסבירים לו כיצד ניתן לנצל את הכלי בצורה המקסימלית. התהליך ההדדי הזה  מפרה את שני הצדדים, כך שכל אחד לומד מהשני.

עולם ההקשה הוא תחום שמבחינה אבולוציונית ,ביחס לשאר כלי הנגינה המוכרים בעולם המערבי,  לא כל כך היה מפותח עד לעשורים האחרונים, כך שמלחינים רבים  לא התעסקו עם כתיבה עבור כלי הקשה ובוודאי שלא ניגנו עליהם. מבחינה וירטואוזית- המלחינים לא תמיד מודעים ליכולות של הכלים הללו ,שכן בעבר  הכתיבה עבור כלי הקשה  היתה בעיקר במסגרת יצירות תזמורתיות והסתכמה בד"כ בתפקידים די מצומצמים. בשנים האחרונות  נראה כי המודעות ליכולות של כלי ההקשה השונים רק הולכת וגוברת, גם מרכז טרמולו שותף לתהליך הזה ומציע סדנאות רבות עבור מלחינים ומבצעים".

 

נדב עובדיה:"אחת המטרות שלנו באנסמבל היא לעורר מודעות לרבדים העמוקים של הקצב ושל ההלחנה. אמנם אנחנו לא מלחינים ,אבל אנחנו יודעים איך לנצל את היכולות של הכלים באופן מירבי. לעומת זאת - מלחין שחוש הקצב שלו לא מספיק מפותח ,יכולת ההבעה שלו בנישה הזאת מאוד מוגבלת. במסגרת הקורסים למלחינים  שמוצעים במרכז טרמולו, המלחינים זוכים להתוודע לכלים השונים  ולטכניקות שונות, מה שמאפשר להם להתפתח מוסיקלית  ולרכוש ידע רלוונטי בתחום  .במקרה של דור פישר, מכיוון שהוא בעצמו מגיע מהתחום, הוא הצליח ליצור  תפקידים מאתגרים שחורגים מצורת הנגינה המסורתית. גם בהיסטוריה של המוסיקה ניתן להבחין בלא מעט דוגמאות של מלחינים אשר תרמו באופן משמעותי להתפתחות של כלי נגינה מסויימים. בטהובן למשל, תרם להתפתחות הטימפני מכיוון שהוא העלה את הדרישה מהנגן וגם מהכלי עצמו, מבחינת האפשרויות הטמונות בו.

רוב היצירות שמנוגנות היום לקוחות מהקאנון הקלאסי, כך שכמעט ואין אפשרות לקיים שיח ישיר עם המלחין עצמו. במקרה שלנו הדיאלוג עם המלחין הוא הכרחי מכיוון שעדיין מדובר בנישה חריגה בנוף המוסיקה האמנותית, ונראה שדיאלוג מפרה עם מלחין זה או אחר אכן יכול לסייע ליצירת  חיבור מוסיקלי עשיר אשר יביא לידי ביטוי את היכולות המגוונות הטמונות בכלי ההקשה השונים לכדי יצירה מעמיקה המציגה רזולוציה גבוהה של פרטים.

יש קפיצה ענקית בהתפתחות כלי ההקשה, עם הזמן מלחינים  ומוסיקאים מבינים שמכלי הקשה אפשר להגיע לרבדים עמוקים של מוסיקה ואפילו רק מקצב ניתן לרגש".

 

 

האם אתה יכול להצביע על סגנון מוסיקלי מסויים המהווה אתגר עבור נגני כלי הקשה?האם הרפרטואר המוסיקלי הייחודי לכלי ההקשה מגוון דיו?

 

נדב עובדיה: "אנחנו כל הזמן נמצאים בהליך של לימוד וחקירה.לעתים שוני תרבותי משפיע על התפיסה והשפה המוסיקלית. מקצבים שנתפסים כבסיסיים עבורנו מהווים אתגר עבור נגנים מתרבות אחרת ולהפך. לדוגמא- תוף מרים מצוי בכל כך הרבה תרבויות אך כל אחד מנגן בו אחרת. מצד שני-הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית מאפשרות את ההתפתחות של כלי ההקשה, מכיוון שמדובר בתחום עתיק ובסיסי שקיים בכל התרבויות.

אתמול לדוגמא ,בין הקטעים שניגנו בהדרן היתה יצירה שנכתבה במקור עבור הרכב שמבוסס בעיקר על  כלי נשיפה. יצירה זו היוותה עבורנו אתגר של ממש מכיוון שמדובר ביצירה המאופיינת בצלילים ארוכים ושירתיים, וכשהתחלנו בהליך העיבוד שלה היינו צריכים לחשוב איך ניתן לעבד אותה באופן כזה שישרת את המאפיינים הבסיסיים של נישת כלי ההקשה. האתגר שלנו הוא להמשיך להעמיק את החקירה וההתפתחות בשימוש בכלי ההקשה השונים, המלודים והקצביים כאחד.

נראה שכל הזמן יש צורך ביצירות מוסיקליות חדשות ,במיוחד בתחום כלי ההקשה, מכיוון שהקאנון לא רחב דיו. ישנם עיבודים ויצירות, ולעתים העיבוד  אף משווה מימד מעניין ומעמיק  יותר ליצירה המקורית. עם זאת, אנחנו מנגנים גם יצירות קאנוניות,למשל- יצירות של המלחין היווני  יאניס קסנאקיס שנהג לשלב ביצירותיו לא מעט תפקידים עבור כלי הקשה .

בסיכומו של דבר-אנחנו מאתגרים את עצמנו ומשתדלים כמה שיותר לעבד וליצור קשרים עם מלחינים, כדי שהיצירה התרבותית והאמנותית  תמשיך להתפתח  ולא תישאר במקום".

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים