מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
עקירה/ אושרית מינץ

 

ברוריה יושבת בכיסא רופא השיניים כשפיה פעור לרווחה. שרירי צווארה מתוחים מהמאמץ לגבור על הכאב ולחנוק את צעקתה בשעה שהרופא מחטט בתוך השן הטוחנת הרקובה שבצדו הימני של פיה. הכאב מצטבר והולך בבית הבליעה ומאיים לחנוק אותה, ובכל זאת היא ממשיכה להתאמץ  ואינה פולטת ולו  גם אנקה קלה.

ממש כך נהגה גם בסוף אוגוסט כאשר רם הודיע לה על החלטתו לעזוב אותה ואת הבנות. היא לא האישה שעליה חלם, אמר, וכמו שהיא יודעת היטב, מעולם לא אהב אותה באמת. היא נכנסה לעניין הזה בעיניים פקוחות ועכשיו הוא כבר לא יכול יותר. זה לא שהוא לא מעריך אותה, היא אישה טובה ובכלל לא טיפשה. אבל היא לא הטיפוס שלו; אין ביניהם אותה כימיה שדרושה לזוגיות, ובכלל, מגיע גם לה מישהו שירצה בה באמת.

ברוריה פתחה את פיה, אך שום קול לא יצא מגרונה.

 מוריה, ששיניה החלו לצמוח,  פתחה בצרחות,  והתפתלה בלי הרף. לא עזרו כל הליטופים שהרעיפה על ילדתה. כף ידה הרועדת, ספוגת המתח והעלבון, לא העבירה את הנחמה הרצויה, והתינוקת בת עשרת החודשים הגבירה את יבבות הכאב והעלבון שלה. ליטופי ההרגעה המוכניים ניפחו בלון אשמה בתוך בית-החזה של ברוריה, בלון המלא באוויר עכור, בלון המאיים  בכל רגע להתפוצץ.

כשהסבה את ראשה, ראתה את חגית אוחזת בקפלי הווילון הכבד, העשוי פשתן בצבע טבעי. הוא השרה על הסלון אווירה של נועם ורוגע, וברוריה היתה גאה בטעמה כאשר קנתה את הבד, תפרה ותלתה את יצירת כפיה זו. עכשיו הסתתר מאחוריו גופה הצנום של חגית, כשרק פניה מציצים מבין הקפלים, עיניה הפעורות נשואות אל רם.

-         אבא, אל תצעק! התחנן קולה הדק, הילדותי.

-         אני לא צועק, חמודה. אימא ואני רק משוחחים.

הוא ניגש וחילץ מבין זרועותיה של ברוריה את מוריה, שיבבה עכשיו בשקט, והניף אותה כלפי מעלה פעם ועוד פעם, עד שהתינוקת שכחה את כאב בקיעת שיניה ובכיה וחיוך של הנאה התפשט על פניה הלחים מדמעות. ברוריה הביטה בהם רגע ואחר סבה על עקביה והלכה אל המטבח שממנו עלה ריח של צלי ההולך ונחרך.

הרופא מוציא את ידו מפיה של ברוריה ומשוחח עם הסייעת בקול מהוסה. גל הכאב רפה עכשיו מעט וברוריה מרימה את עיניה ומבטה משוטט על פני התקרה. בפינה הימנית של התקרה מבטה נתקל במקלעת עבה של קורי עכביש. היא מאמצת את ראייתה ונדמה לה שביכולתה להבחין בגוש שחרחר המתפתל בתוך הקורים. ודאי זהו זבוב או יתוש הנאבק על חייו בכוחותיו האחרונים. ברוריה עוצמת את עיניה כדי שלא תראה את סופו הבלתי נמנע של המאבק.

-         אני מציע לך לעקור. היא שומעת את קולו של הרופא מבעד לשרעפיה. זוג עיניים כחולות ובוטחות מביט בה בעניין.

-         אני מציע לך לעקור, הוא חוזר ואומר.

-         אמנם אפשר לבנות מבנה על שאריות השן לאחר שהדלקת תתרפא. אבל לדעתי, המבנה לא יחזיק זמן רב; הוא ילך ויתפורר  והמצב בוודאי לא יהיה טוב יותר משהוא עכשיו. אם תעקרי, תוכלי בבוא הזמן לעשות גשר, או אפילו, אם יש לך אפשרות, השתלה. איך שלא יהיה, את יכולה לנוח עכשיו כחצי שעה ואחר כך תודיעי לי מה החלטת.

הרופא מביט בה כמצפה לתשובתה, וכשאין היא פוצה את פיה, הוא מושיט את ידיו ועוזר לה להתרומם ולקום על רגליה. הוא אפילו מלווה אותה לפתח חדרו ותומך בזרועה, עד שהיא יוצאת אל חדר ההמתנה המואר שיושבים בו מספר אנשים הממתינים לתורם ומעלעלים בשבועונים ישנים.

ברוריה לא מכירה איש מהם. אף כי כולם באו לכאן כמוה כדי לטפל בשיניהם, נדמה לה שהם שייכים לגזע אנושי אחר. איש מביניהם אינו שותף ולו בכוח לצרתה. היא זורקת בהם מבט חשדני ויוצאת אל חדר המדרגות. ברוריה שולפת מתיקה את הטלפון הנייד ומחייגת את המספר של בתה.

רם עונה לה מיד, וברוריה מסבירה לו את דברי הרופא ושואלת מה הוא מציע לה לעשות.

-         כמה זה יעלה? שואל רם לאחר  הסברה המפורט.

-         את יודעת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עכשיו הוצאות גדולות. את צריכה לחשוב על זה לפני שאת מחליטה מה לעשות. היא שומעת את נימת קולו המטיפה והתקיפה שמצטלצלת באוזניה כמקהלה של ביקורת והאשמה מעברו השני של הקו.

ושוב תופח בלון האשמה בחזה ומאיים לפוצץ את בית-החזה שלה. ברוריה מביטה סביבה ולא מוצאת שום חפץ מוכר וידידותי שיביא לה נחמה.

-         אני אחשוב על זה, היא אומרת במאמץ  ניכר ומנתקת את השיחה. היא יורדת במהירות במדרגות, כמו  ביקשה להימלט.

בחוץ שורר חום כבד, מועקה של לפני רדת הגשמים. סוף אוקטובר. השמים קודרים ועננים שחורים תולים סחבות בלות ומלוכלכות מעל לראשה הבהיר. ברוריה מרימה עיניים אפורות בתחינה. שירד כבר הגשם וישטוף את המועקה הזאת! אבל אם ירד גשם עכשיו, היא נבהלת, היא תירטב עד לשד עצמותיה. איך לא חשבה לקחת מטריה.

רם שוב יאמר שהיא לא זהירה, שאינה מתכננת את מעשיה, שהיא ... שהיא ...

ברוריה מתיישבת על ספסל בשדרה מתחת לברושים המאובקים. לעקור או לא לעקור את הטוחנת בצד ימין.

 זאת השאלה שעומדת בפניה. אימא שלה אומרת תמיד שצריך לעשות הכול כדי להציל כל שן ולא לעקור לעולם. אבל בפיה של אמה שוכן מזמן גשר של תותבות. כמו להכעיס נשברו שיניה אחת, אחת, התרופפו ונשרו מעצמן, על אף הרצון העז שלה להציל אותן. וראשו של אבא שלה, השמוט רוב הזמן על חזהו, היה מתרומם בדברה על כך, כמו מתרדמת חורף או מהזיה של אי נוכחות מתמדת. כמו  ביקש פתאום  ליישר את גבו ולזקוף אותו כנגד גב כיסא הגלגלים שלו. אבא שלה היה מבזיק באימא חיוך מהיר וזדוני ואחר שב ושומט את ראשו וצולל למעמקי היעדרותו המתמשכת, כאילו זו לא הופרעה מעולם.

אימא לא יכלה לשאת את החיוכים הללו. פניה היו מתעוותים בשנאה, שאותה לא הצליחה ברוריה למקם. הרעיון של גירושים מאביה הנכה והממורמר, או אפילו סידורו במוסד סיעודי נראה בעיני אמה כמו מעשה שאין להרהר בו כלל. היא המשיכה לטפל בו יום אחר יום, כשמרירותה מתועלת כולה כלפי ברוריה וכלפי אחיה התאום אורי , נמזגת בגושים שחורים של רפש.

אולם אורי ידע להוריד על אוזניו קרום חצי חדיר ובררני, ורק אותן מילים אשר נעמו לו חדרו בעד הקרום להכרתו, וכל השאר זרם ונשטף מעל פניו מבלי להותיר עקבות. הלוואי והייתי יכולה להיות כמוהו, חשבה ברוריה לא אחת. אבל היא לא ידעה כיצד. מילותיה המרירות של אמה, טענותיה, ההתערבות הכואבת והמרושעת שלה, חפרו בה בורות של מצוקה, צער ואשמה ממש כמו "הביקורת הבונה" של רם.

ברוריה יושבת על הספסל בין הברושים המאובקים ומתבוננת בחשרת העננים המשחירה. הטיפול יעלה ביוקר, וכסף היה דבר שחסר להם מאוד. משרתה העלובה מכניסה אך מעט, ואילו רם היה מובטל מזה ארבעה חודשים.

כך, עד שיסיים את קורס המחשבים וימצא עבודה מכניסה עוד חזון למועד. אבל אז היא נזכרת, שכאשר רם יסיים את הקורס, הוא כבר לא יהיה איתה ועם הילדות. היא חושקת את שיניה בחזקה וחשה את הכאב בשן הטוחנת המתעוררת מתרדמתה. ברוריה מביטה בשעון; עליה לחזור למרפאה ולהודיע על החלטתה.

ברוריה קמה בכבדות וגוררת את איבריה הלאים אל עבר המרפאה. היא עולה באיטיות במדרגות, כאילו היא מבקשת למשוך את הרגעים עד ההחלטה. כאשר היא  נכנסת בפתח, מקדמת אותה המזכירה בברכה של הקלה:

-         אה, הנה את גברת נעים! בדיוק הרופא שאל עליך. את יכולה להיכנס עכשיו.

ברוריה חשה לרגע איך גרונה מתכווץ ומבקשת לשוב על עקבותיה, לברוח מהמרפאה, לרוץ, לרוץ, ... אבל לאן? היא נעצרת כשאוזניה כרויות. מבטה נופל על הפיקוס ממול לחלון, עוף ענק וירוק המנער את נוצותיו לאחר שנת לילה. ענפי הפיקוס מגבירים את תנועתם עוד ועוד על כנפי הרוח.

ברוריה נכנסת אל חדר הטיפולים ומתיישבת מוכנית בכיסא הטיפולים.

-         נו מה החלטת גברת נעים? עוקרים או מנסים לתקן?

היא מביטה לרגע ברופא כמו תרנגול בבני אדם, עיניה נעוצות בחלון שבעדו היא יכולה לראות את עצי השדרה רוקדים ריקוד מסוער, סוגדים בטקס פגאני קדום. ואז נוחתות על השמשה טיפות ראשונות – היורה.

הרופא, הממתין לתשובתה בסבלנות, כשעיניו הכחולות הולכות ולובשות מבע של השתוממות על שתיקתה המתמשכת, נמשך אחר מבטה.

-גשם יורד, הוא אומר.

הטיפות שהחלו נופלות בזו אחר זו, גדולות ומלאות, הולכות ומגבירות את קצבן, עד שהמטר הופך למבול של ממש. עצי השדרה עומדים לעיני ברוריה ,נכונים , תחת המקלחת ההולכת ושוטפת מבשרם את מועקת הקיץ ואבקו.

ירקרקות מתחילה להבליח מבעד לאפרוריות הענפים הלאים, ואבריה של ברוריה הולכים ונעשים קלים יותר, כאילו גם מהם נשטף אבק הקיץ ומועקתו. היא חשה כיצד הדם מתחיל לזרום בעורקיה ביתר שאת, במהירות, בעליצות כמעט, ויודעת כי היא מסוגלת, מוכרחה ...

- תעקור! היא אומרת לרופא. רק מילה אחת.

- קיבלת את החלטה הנכונה. את תראי, זה אמנם יכאב בהתחלה, ואולי תהיה גם נפיחות, אבל זאת ללא ספק ההחלטה הנכונה.

הרופא מזריק לה חומר הרדמה לתוך החניכיים וברוריה מבקשת לחייך ולומר תודה בהקלה. היא חשה כיצד גוש כהה נעקר מתוך חזה, ומילותיו הקשות של רם נשאבות מקרבה אל הרוח, נשטפות וזורמות על עורה בקילוחים שחורים. היא עוצמת את עיניה ומתמסרת לתחושת השחרור ולריח בשרה הנקי המלא את נחיריה.

-         הנה השן שלך. היה לה שורש ארוך ומעוקל.

ברוריה מביטה בשן בגועל. היא מוציאה מפיה את הרפידות, שוטפת אותו היטב במים רבים ויורקת אותם אל הקערה כשהם מוורידים מדמה. אחר היא שולחת את לשונה ומגששת בחלל שנפער בצדו הימני של פיה.

תחושה מוזרה מעט פושטת בה, כשהיא לא מוצאת דבר במקום שכה כאב לאחרונה. ברוריה נבהלת כמעט. אבל לא! העקירה עברה בהצלחה, היא חושבת, והקלה מתפשטת בכל איבריה. היא קולטת פתאום כי לא קבלה את עצת אמה וגם לא שעתה לאזהרותיו הכלכליות של רם, ומיד היא מחפשת בתוכה את הבלון אשר תופח תמיד במהירות ומאיים לפוצץ לה את בית-החזה. אבל להפתעתה הוא לא נמצא שם עוד.

 

* אושרית מינץ-כותבת סיפורת ושירה 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים