מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
גל חום / אור איזקסון

ט"ז

אחרי הכוסית, ועוד שתי כוסיות זריזות, יצאו פטריק ואלכס מן

ה'פּאבּ בלי השם' ונפרדו בצמד המילים הבלתי נמנע "נתראה מחר".

פטריק הביט על השעון הגדול שמחוץ לבית המִרקחת הסמוך.

מאוחר מדי ללכת לרוזלין.

גיבורנו חש כי הוא זקוק נואשות לעוד משקה. 'אבל בלי כסף',

הזהיר את עצמו. 'לאנטון', חשב. 'תמיד יש לו אלכוהול משובח

בדירה. ואם לא, אז קצת חשיש'. מבלי לחשוב פעמיים עלה על

חשמלית.

בשעה זו של הערב ולא רק בסופי שבוע, החל הרחוב של אנטון

להתמלא בצעירים נאים וצעירות יפות אשר היו מגיעים בהמוניהם,

מגונדרים בלבוש מהודר ובנעליים יקרות, מבושמים בליטרים רבים

של בושם. מובן כי רובם המוחלט הגיע אל האזור על מנת למצוא

לעצמם בן או בת זוג מזדמנים, בחסות הביטוי "לצאת לבלות",

תוך הוצאת מזומנים בלתי נדלית במקומות הבילוי היוקרתיים

המכתיבים את הטון ב'חיי הלילה' של עיר הבירה.

פטריק, כמתבונן מן הצד, היה תמיד שואל:

'מה בעצם ההבדל בין לצאת לכאן, לבין ללכת לבית זונות?'

'האמת המרה היא שאין שום הבדל', היה עונה לעצמו, ומקפיד

להוסיף:

'למען האמת יש שלושה הבדלים... קודם כל, ללכת לזונה זה

זול יותר מאשר לצאת כאן לבילוי.

שנית, ברחוב הזה גם הבנות משלמות, ולבסוף- כאן למעשה

קיים גם הסיכון שתמצא את עצמך בסוף הערב בלי זיון'.

 

פטריק התגאה בהשוואה מחוכמת זו, אשר נהגתה במוחו באחד

מן הערבים שבהם שעה לתחנוניהם של חבריו להצטרף למסיבת

ריקודים במועדון לילה נוצץ בסמוך לדירתו של אנטון, ואף נהג

להטיח אותה באוזני אחרים כשהיה מוצא הזדמנות. פטריק שנא

שנאה מרה את הרחוב של אנטון, אבל את הדירה שלו אהב במיוחד.

אחרי שזִגזג את דרכו תוך מבט מזלזל במאות הצעירים

והצעירות הגיע גיבורנו אל יעדו. הוא נתקע בכוונה בזוג שהתנשק

בלהט למרגלות הבניין, אמר בחצי חיוך "סליחה חבר'ה" ועלה

במדרגות. כשהגיע לקומה השנייה דפק פעמיים על הדלת ואז

פתחהּ עם הידית.

"הייתה לי תחושה שתבוא היום, הרבה זמן כבר שלא קפצת

לביקור. איך זה שאני תמיד בבית כשאתה בא? אני לא יודע, זאת

ממש קארמה", אמר אנטון, שלא טרח לקום מהספה.

"קארמה? אולי. ואולי סתם שורה של צירופי מקרים חיוביים

שממשיכים לחזור על עצמם, בלי שמץ מזורגג של השגחה עליונה",

ענה פטריק וחייך חיוך לבבי כשהבחין לשמחתו באריק, שרוע על

השטיח בשלבי נמנום מתקדמים. מראהו של חברו השתיין הִרבָּה

להעלות בו חיוך כנה.

הדירה של אנטון תאמה את התיאור הקלאסי ל'דירת רווקים':

דלת הכניסה נפתחה אל חדר אורחים דלוח, חנוק ומאובק שרוב

הרָהיטים בו נאספו מן הרחוב ואשר שימש לאנטון גם כחדר השינה.

פינה קטנה ענתה בקושי לתואר 'מטבח'. כיכר לחם מעופּש עמד

על השיש בסמוך לכיור המוצף כלים מלוכלכים ואת הכירה הקטנה

שמשמאלו קישטו כתמי קפה.

עם כניסתו חש פטריק ברעב קל מדגדג את גרונו וניגש לפתוח

את דלת המקרר, אך לא מצא דבר זולת קרטון חלב שפּג תוקפו,

שני תפוחים צהובים מרקיבים לאִטם בתוך סלסילת קש וצרור

 

פטרוזיליה אשר אבדה מזמן חיוניותו. עם זאת, על מדף קטן שמעל

הכיור נצנצו תוויותיהם המזמינות של כמה בקבוקי משקה בעלי

יוקרה ולמראם התגבר שוב הצמא, ותפס את מקומו של הרעב

הבלתי רצוי.

"בוא שב רגע," התרה אנטון, "עוד תקבל את מה שבאת בשבילו,

אל תדאג".

"אתה מכיר אותי כל כך טוב שזה כבר מעליב". אמר פטריק

והתיישב על שרפרף עץ קטן על יד הספה. אריק השמן התנשם

בכבדות למרגלותיו, כתם זיעה גדול על חזהו. רעש פתאומי

הנשמע כמפּל מים מתקצף הרעיד את הקיר הסדוק ופטריק נרתע

אחורנית וכמעט נפל מן השרפרף. אנטון צחק בקול. "זה רק השכן

מוריד את המים, מה אתה קופץ?"

"לא קפצתי".

"נבהלת כמו ילדה קטנה".

"שתוק, זה היה אינסטינקט", התגונן פטריק.

אנטון מתח את ידיו ושילבן מאחורי עורפו כמשענת ראש

חלקית. "אז איך בעבודה החדשה?"

"לא יכול להיות יותר טוב".

"נו, הגיע הזמן שתסתדר על משהו".

"לגמרי".

"אז כמה מרוויחים שם?"

"ומה בכל זאת עם איזה אפּרטיף?" רטן פטריק בתוקפנות

כמעט.

"אל תיתמם. אתה יודע איפה הוויסקי אחי, אתה יודע איפה

הכוסות ואתה יודע איפה הקרח. העיקר שתכין גם לי אחת".

"בשמחה רבה, חבר."

 

פטריק ניגש מיד והושיט ידיו אל שלושת המקומות שהזכיר

חברו, ושב אל מרכז הסלון הקטן עם שתי כוסות ויסקי משובח.

"אין כמוך, פטריק". אמר אנטון.

"כן, אני יודע. לחיי".

שלוש הלגימות הראשונות היו מלֻווֹת באנחותיהם המרעימות

של הגרונות הזכריים כשמשקה איכותי גולש במורָדם ולא נוסף

להן מלל. מבחוץ נשמעו מפעם לפעם קריאות הוללוּת של בליינים.

פטריק שבר את השתיקה כשהיה אנטון בלגימתו ברביעית. "אני

צריך לדבר אתך", אמר במעין אדרת קוסמולוגית.

"אז דבר, אני מקשיב, בינתיים."

"בעצם, רגע, אנטון, אולי נעשן איזה משהו לפני? אתה יודע,

רק בשביל להרפות קצת את השכל, להפרות את השיחה". הציע.

"הייתי שמח אבל אין לי פה כלום".

פטריק עיווה פניו. "אה, טוב, חבל."

"יודע מה? אולי תבדוק בתיק של אריק. אני בטוח שיש שם

איזה משהו", הציע אנטון.

"רעיון מעולה! תמיד היית בן אדם עם חזון".

אחרי פשפּוש קצר בתיק הגב של אריק אכן התגלה פרח ירוק,

יבש ומבאיש, עטוף בניילון נצמד. פטריק תלש ממנו חתיכה נאה

ותחב אותו בחזרה אל התיק. "מה אתה אומר? תביא את המקטרת?"

"כן, יום מצוין למקטרת", הסכים אנטון וקם ממושבו שעל

הספה בפעם הראשונה מאז החל הביקור. פטריק רוקן בינתיים את

שנותר בכוסו ונשך את שפתיו. אנטון חזר והתיישב על הספה עם

מקטרת העץ שלו נעוצה בפיו.

"אני יותר אוהב את המקטרת השנייה". התאונן פטריק.

"אבל הבאתי את זאת, אז שתוק ותעשן".

 

"טוב, טוב, מה אתה מתעצבן?"

השניים ישבו ועישנו בעונג. הם נתנו דרור לנפשם להתמסר אל

הסחרחורת הקלה, חשו כיצד עושים אדי הצמח הפלאי את דרכם

אל הראש המבוסם ממילא מאלכוהול משובח והתרווחו בשקיעה

במושבם. אנטון הביט בפטריק, חייך בצדו השמאלי של פיו ותפח

לו פעמיים על הירך. "ועכשיו באמת, מה שלומך? אח יקר".

פטריק נאנח. "אני יכול להיות גלוי אתך?"

"כמה זמן אנחנו מכירים?"

"לא יודע, עשרים שנה בערך?"

"אז אחרי 'עשרים שנה בערך'", חיקה אותו, "אני לא צריך

לענות על שאלות כאלה".

פטריק הנהן.

"מה על לבך, חבר?" שאל אנטון, מלא חשיבות.

פטריק לא בזבז זמן. "שמע, בן אדם, אני חושב שמצאתי את

אהבת חיי וזין על כל השאר".

"פעם ראשונה שאני שומע אותך מדבר ככה על בחורה", הגיב

אנטון באופן מידי, זאת בכדי למתֵן את הנופח הדרמטי שבהצגת

הנושא על ידי חברו.

"אז אתה מבין כמה אני רציני". הקשה פטריק.

"אתה תמיד רציני כשאתה אומר לי 'אני צריך לדבר אתך', תאמין

לי, בלי ההקדמה הזאת רוב הזמן אני בכלל לא טורח להקשיב לך

עם כל השטויות שאתה מדבר", צחקק.

פטריק חשק את שפתיו זו בזו והרחיב מעט את נחיריו בעת

ששאף. "אני חושב לעבור לגור אתה, שפשוט נהיה זוג נורמלי.

אני באמת ובתמים א ו ה ב את הבחורה הזאת. יש בה משהו, אני

 

לא יכול להסביר לך את זה, אבל איכשהו אני מאמין ברוזלין כמו

שעדיין לא האמנתי במשהו בחיים חסרי התכלית האלה שלנו".

"דבר בשם עצמך על חוסר תכלית".

"אל תתפוס אותי במילה וגם אל תיתמם. אתה יודע טוב מאוד

לְמה אני מתכוון".

"קוראים לזה אהבת אמת", הפסיקוֹ אנטון, "או לפחות ככה

אומרים, אני לא הרגשתי את זה מעולם וזה נשמע לי כמו משהו

שכיף להרגיש".

"זה לא כמו שום דבר אחר." אישר פטריק. "זה וואוּ רציני. אני

באמת מאחל לך את ההרגשה הזאת, אפילו שלרודף שמלות כמוך

אין הרבה סיכוי".

אנטון לִכסן את עיניו. "אתה בכלל נראה יותר טוב בתקופה

האחרונה, או בכל מקרה רגוע יותר, אומרים שאינטימיות אמתית

עם אדם אחר מוסיפה המון לאינטימיות שלנו עם עצמנו. אבל

שמע", אמר ונשען קדימה, מניח את מרפקיו על ברכיו, "אולי אני

לא צריך להעלות את זה, אבל מצד שני אני בטוח שכבר חשבת על

זה בעצמך... מה יהיה עם העבודה שלה? מה, אתה תחכה לה בסלון

בזמן שהיא תעבוד בחדר השינה?"

"היא תפסיק את העבודה הזאת, נקודה! היא תעשה את זה

בשבילי. בשבילנו".

אנטון גיחך בזהירות. "בניגוד לסיטואציות אחרות בחברות

הארוכה בינינו - הפעם אני דווקא לא רוצה לפגוע לך בהתלהבות...

אבל איך אתה כל כך בטוח שגם היא מרגישה כמוך? מה גורם לך

לחשוב שהיא תסכים לסיים עם המקצוע שהיא רגילה אליו ולעבור

לגור אתך?"

 

"אם לא הייתי בטוח בזה לא הייתי חושב על זה בכלל".

"המומחה הגדול לרגשות של אחרים החליט, אז זה ככה, מה?

אני במקומך הייתי מחכה עם זה קצת אבל אני מכיר אותך, אז אני

יודע שהאימפּוּלסיביות שלך בדרך כלל לא מקשיבה לעצות".

שניהם נשענו שוב לאחור. פטריק חש במערבולת חמימה

זורמת במורד גופו, מפני שלאנטון היה, באמת ובתמים, אכפת.

"שתדע שאני דווקא מסכים אתך," אמר, "ואפילו מרגיש שהפעם

אני יכול להצליח לרסן את עצמי, מרגיש לי אחרת עם זה... ואל

תדאג, אני לא מתכוון להשתמש במילה 'בוגר'. אחרי הכל אפילו

שזה חשוב, אני כבר לא ממהר, כי הבנתי פתאום שאין לי לאן. גם

זרקתי לה כבר איזה משהו על זה פעם וזה סתם הפחיד אותה, אז

אולי לחכות עם זה עוד טיפה באמת לא יזיק. בינתיים גם יש לי

עבודה מעולה ואני יכול סוף סוף לחסוך קצת כסף".

"הנה משהו להתרכז בו".

"אולי באמת".

"שתדע שאני שמח בשבילך", התקנא אנטון אך במעט. "ואני

שמח אפילו גם בשביל עצמי, כי אם אתה ורוזלין תהפכו להיות זוג

נורמלי זה אומר שאני אזכה לראות אותה יותר. עד עכשיו בעיקר

שמעתי עליה ממך והרי פגשתי אותה רק איזה פעם וחצי, וחוץ מזה

שהיא ממש יפה, אני כמעט לא יודע עליה כלום. הייתי רוצה להכיר

אותה טיפה לעומק, במיוחד אם היא עושה לך כל כך טוב. תגיד,

אתה חושב שתזרמו לאיזו שלישייה?"

"תסגור את הפה שלך, ומהר".

"אל תדאג, זה היה בצחוק, מה אתה מתעצבן? אל תשכח גם

שהייתי שם אתך, אז, ביום שהכרת אותה".

 

"כן, נכון. כבר הספקתי לשכוח את זה כנראה".

אנטון הסיט מבטו אל הקיר. "שקרן, אתה אף פעם לא שוכח

כלום". אמר.

"אאאאאאההההההההה פטריק גבר מה קורה?" קרא לפתע

אריק שהתעורר ועבר בשקט ממצב שׂריעה לישיבה. "בטח נרדמתי,

מתי הגעת בכלל?"

"לא מזמן, טוב לראות אותך, איש יקר".

אריק התייצב בהתיישבותו ופיהק. "מה זה הריח הזה? עישנתם

משהו, ילדים שובבים?"

"אולי", השיב פטריק.

"אז עזבו אתכם משטויות, בואו נעשן את מה שאני הבאתי, יש

לי פה יופי של חומר!"

"נשמע טוב, קדימה תביא", אמר אנטון מבלי לקרוץ לפטריק.

* אור איזקסון-סופר.

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים