מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          





 

 רשימה:

ווידוי / רבקה פישביין עמנואל

 

 

אני אוהבת את השפה העברית

אני כותבת בה

יש שיאמרו בשפה גבוהה

יש שיאמרו בשפה ספרותית

ואני אומרת: בעברית, כפשוטה ובמלואה.

 

אני כותבת אותי, אישה, ברה וחשופה.

אני כותבת אותי, ילדה, גדולה וקטנה

אני כותבת אותי, בת הארץ הזאת , נאמנה ומוחה, כאובה ובועטת.

אני כותבת אותי כותבת ואני כותבת אותי עוד, בעברית.

לא גדלתי בשכונת עוני, לא הייתי חלק מתרבות קיפוח, טיפוח ואפילו לא סיפוח.

אבי, אם היה אי פעם שיכור,

איש לא יזכור.

פרטיזן. לוחם. אבא.

אימי לא ידעה גברים להם לא נישאה.

מילדי טהרן. זמרת. בשלנית.

אני נוגעת בשואה ולא כותבת אותם בה. פוחדת לגעת בזה בי, דרכם.

 

אני לא חלק מהברנז'ה הספרותית, לא חברה של עורך או מבקר שירה נודע.

לא הוצאתי עדיין ולו ספר שירה אחד. בודדות הפעמים בהן נקראתי להקריא משהו שכתבתי.

כמה מחברי הטובים מבקרים אותי ומבכרים שירה אחרת. אני כותבת לא "עכשווית", מסתבר.

 

בתרבות ה"אינסטנט" לה סוגדים כיום, הכול צריך להיות מהיר, נגיש (בהשאלה),  גם השירה.

וככזו, "אסור" לה, לשירה, לדבר גבוהה גבוהה, לכאורה, להתעלות מעל השפה המדוברת, המוכרת.

"אסור" לה, לשירה, לעורר בקורא את הצורך לעצור לרגע כדי לחשוב  על המשמעות שבמילותיה. היא אמורה להיות מוגשת לקורא ומובנת כבר בקריאה ראשונה מהירה, שלא כבימים אחרים בהם היה אך מובן ששירה, רחמנא ליצלן, יש לקרוא לפחות פעמיים.

 

מילותיה של שירה הכרח שתהיינה בשפת היומיום, זו המדוברת, ומנוקדות שמא תקראנה בדרכים שונות ושוּנוּת (ניקוד אחר) היא מכשלה.

מטאפורות בשירה, אם הכרחי, נכון שתהיינה לקוחות מהסובב אותנו , טבע ואנשים. דברים מוכרים.

אל להן להיות נגזרת של המילה עצמה, של פירושיה השונים.

 

תכני השירה נכון שישקפו גם הם את תהליך "ההפרטה". לא זה המדיני-חברתי-כלכלי אלא המגמה של צמצום ההוויה לפרט האחד, לאני.

אכלתי, שתיתי, אכלו לי, שתו לי. קשה לי ומר לי וממורמר לי גם.

כל אלה, כמובן, מבלי ליצור שפה חדשה מתוך זו הקיימת, מבלי להוסיף יש ליש שבשפה העברית (אלא אם תשמישו סלנג מתחדש לתשמיש אצבע מקלידה).

 

ואני? (אם כבר צמצמנו את ההוויה :))

אני, כאמור, לא עכשווית.

אני לא כותבת סיפורת בשורות קצרות (משל הייתה היא שיר), גם לא הגיגים תחת הכותרת שירה.

אני לא משתמשת במטאפורות שאולות מתיאורי הטבע, החי והצומח וכדומה.

אני לא מבכה גורל מר, ילדות עשוקה, דור מקופח וכו'. אין בי מסכנות ואני לא רואה בשירה, כדברי כותב אחר, תחרות של סבל.

 

הכלי שלי הוא המילה, על ריבוי פרשנויותיה, משמעויותיה וצירופיה.

הכלי שלי הוא השפה, לא תמיד זו היומיומית, לא תמיד זו המדוברת.

הכלי שלי הוא הרגש המניע אותי לכתוב, הדחף, הצורך, ההכרח.

הכלי שלי הוא המחשבה שבתוך כדי כתיבה, זו המכוונת אותי לדיוק שבבחירת המילים, לכתיבה המוקפדת, להידוק, למה שמבדל את שירתי והופך את כתיבתי למובחנת, לכמעט מזוהה ובה בעת גורם לי להיחשב כותבת "לא עכשווית" עד כדי להיות כותבת לא נחשבת.

 

קוראים לי רבקה פישביין עמנואל ואני כותבת שירה.

 

©

 

1/2016

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים