מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          





צילום: רדי רובינשטיין 
הלוויה חורפית- הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין/ אסנת יששכרוף

 

נראה  כי המוות נוכח  פעמים רבות ביצירותיו של חנוך לוין, הן בהקשר סטירי/פוליטי והן כנקודת סיום פשטנית, אך בלתי נמנעת. יצירתו של לוין משמשת ברובה  כמראה חדה ונוקבת המגלמת בתוכנה את האמת הפשוטה והגולמית כפי שהיא ברוב עליבותה וסתמיותה,מבלי  להסתתר מבעד למוסכמות חברתיות נבובות,תוך שימוש מושכל באמצעים סאטיריים  פרודיים, ובשילוב הומור ייחודי ומשובח. אך בעוד שחלק מיצירותיו נוגעות במוות כאמצעי אלגורי פילוסופי(אשכבה, מלאכת החיים), הרי אחרות משילות מעליו את מעטה החמלה והעצב ומציגות אותו במערומיו ,כתחנה סופית המחדדת בעצם בואה הצפוי את סתמיות ואפסיות החיים.

 

נראה כי המחזה 'הלוויה חורפית' כפי שהוצג בביצוע תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין ובבימויו המופלא של לוינשטיין עצמו, מפליא לשלב בין החדות והחתרנות הבלתי  מתפשרת המאפיינות את יצירתו הרחבה של לוין, לבין הומור סוחף ותנועתיות דינאמית המעבים את הקו העלילתי של המחזה לכדי יצירה מרתקת וקולחת.

 

בפתחו של המחזה- אלטה בוביצ'ק הזקנה, ניצבת על ערש דווי, כאשר היא מוטרדת  מהאפשרות כי תיקבר לבדה מבלי שאיש יהיה נוכח בהלוויתה .בנה המסור- לצ'ק בוביצ'ק( אבי סרוסי המציג מימיקה מרשימה ביותר ומשלב במשחקו עצבות קסומה המהולה בהומור) מבטיח לה כי הוא ובני משפחתה הקרובה ילוו אותה בדרכה האחרונה, שהרי כולם עדים כי היתה בין החיים ותפסה גם היא מקום בעולם . אך נקודת הסיום בחייה של אלטה מהווה את תחילתו של מרדף תזזיתי וחסר פשרות  אחר בני משפחתה- הדודה שרציה הנוירוטית והתזזיתית(שירן הוברמן במפגן הומור וירטואוזי כובש)  ובעלה- רשס הכנוע(אוריה חייק בהופעה נוגעת ללב) ,אשר מנסים לחמוק מהבשורה המרה. שכן הלוויתה של אלטה צפויה לדחות את חתונת בתם המתוכננת למחר,ועם כל הכבוד למותה של האם הזקנה מדובר בעיתוי גרוע מאוד,  שהרי חיים שלמים הועברו בציפייה לחתונתה המיוחלת  של ולווציה היפה וארוסה-פופוצ'נקו (ירדן תוסיה כהן וטום מרסייה בהופעה מלאת מבע ונטולת מילים) על כל 400 האורחים ו-800 העופות הכלולים בה.  נראה כי כל בני המשפחה בתוספת ציצקיבא-  המחותנת הגרוטסקית בעלת הדיבור ההשוואתי(שרי שימחוב בהופעה מרעננת בתוספת  מבטא הולם והומור כובש) ובעלה המוזר קמעה-ברגונצלא (חנן אסרף במשחק מרשים ונוגע ללב), לא אומרים נואש ויוצאים למסע בריחה מורכב ותזזיתי במהלכו הם עוברים דרך שפת הים בליל חורף גשום וקר ומתעופפים הרחק לעבר הרי ההימלאיה,כאשר לצ'ק הנחוש בדעתו למלא את צוואת אמו דולק בעקבותם.

 

במהלך מסעם הם נתקלים במספר דמויות משנה אשר לכאורה אמורות לטעת בהם תובנות מעמיקות ולהאיר את המשך דרכם, אך רובן מתגלות כדמויות  אובססיביות ונטולות עומק, המתנהלות מכח האינרציה מבלי לספק הסבר מעמיק ומשכנע  דיו לדרך החיים בה בחרו. כך לדוגמא- האצנים רוזנצווייג וליכטנשטיין(עומר פרלמן שטריקס ורון קנר בהופעה אנרגטית במיוחד) חוזרים שוב שוב על אותה מנטרה שחוקה במטרה לשכנע את העוברים והשבים  בסגולותיה של הריצה כאמצעי לבריאות ואריכות ימים. תובנה המתמסמסת עם מותו הלא צפוי של רוזנצוויג, כאשר ליכטנשטיין מתנחמת בכך שלפחות הוא נראה צעיר מכפי גילו, ותוהה אם לא מוטב היה אילו התמקדו בשחיה במקום בריצה. בהקשר זה, מעניין  מאוד כיצד לוין היה שוזר ביצירתו את  טרנד הטבעונות הנוכחי לו היה בחיים כיום….

 

דמות נוספת העוברת הגחכה ע"י לוין היא הנזיר הבודהיסטי שחמנדרינא(יהלי אלימלך במשחק מרשים ,רב הבעה),המעביר את חייו בשתיקה ובריכוז חסרי תועלת על פסגת ההימאליה, כאשר נראה שבואה של החבורה העליזה בהובלת שרציה הרעבה לבייגעלך חם , מעכיר מעט את שלוות נפשו ,ומעט המילים שיוצאות מפיו מתנקזות לכדי משפט קטוע וסתום  החוזר על עצמו שוב ושוב- ארבעים שנה …. לבד.. לא ציפור…. לא הגה.

את משבצת ה'ערכיות המוסרית' ממלאת דמותו של פרופ' קיפרנאי -שכן המשפחה המתברר מאוחר יותר כחייט פשוט(אוראל איזיקל המצוייד במבטא איטלקי משכנע ובמשחק כובש), כאשר באמצעותו נבחנת נאמנותו של הגיבור לצ'ק לצוואת אמו. אך הודות ללוין ובחיזוק בימויו של לוינשטיין - דמותו אינה מתאפיינת בטרחנות יתר כיאה לדמות ה'מטיף' הסטריאוטיפית, אלא נוטה יותר למשבצת  'הפרופסור המשוגע', זאת בין השאר באמצעות  מונולוג קומי רווי תהיות, המבליט לחיוב את הפן הפרנואידי, נוירוטי בדמותו.

 

במהלך המסע מבליחה לרגעים דמותו של מלאך המוות העונה לשם אנג'לה סמואלוב(הדס פדר בנוכחות מרשימה המשלבת טונציה קודרת משהו) , ובניגוד למימד הסוריאליסטי המעמיק המאפיין לרוב דמות שכזו,סמואלוב אינה מאריכה בהסברים פילוסופיים משמימים וקוטפת דמות אחר דמות ( רשס, ברגונצלא, רוזנצוייג) תוך בקשה לקונית ועניינית מקורבנותיה לשחרר גז ,פשוטו כמשמעו, כאשר כל טקס גדיעה שכזה מסתיים במזמור לפיו- הנשמה היא בסך הכל 'פרפר קטן עם ריח רע'. באופן סימבולי ומכוון כל קורבנותיה של סמואלוב הינם גברים כנועים,חסרי עמוד שדרה, אך כאשר היא נתקלת בציצקיבא המפולפלת היא נזרקת אחר כבוד בבעיטה.

 

נראה כי הבימוי המהודק והדינמי של לוינשטיין מיטיב להדגיש את ההיבט הפרודי  והאוניברסלי של המחזה ,זאת באמצעות תנועתיות עשירה  וקולחת, תוך שילוב מופלא בין אלמנטים פנטסטיים להיבטים פרובינציאליים המבליטים את המסר החתרני והחד אותו ביקש לוין להעביר. נראה כי השחקנים הנפלאים- כל אחד בדמותו הייחודית ,השתלבו מצויין בתוך המערך הססגוני הזה תוך שהם מדלגים בקלילות בין המימדים השונים השזורים במחזה. זאת כמובן בשילוב קטעי מוסיקה מגוונים (רובם בקצב הוולס על גווניו השונים) המיטיבים  להדגיש את המעברים החדים והמתבקשים  בין קומדיה למלנכוליה, תפאורה מושקעת ותאורה מותאמת  המדגישות  את האוירה החורפית/שמיימית השוררת בחוץ ,וכן- תלבושות ססגוניות המיטיבות להמחיש את המימד הפרודי /מגוחך קמעה של הדמויות השונות.

 

הלוויה חורפית

 

מאת: חנוך לוין,תרגום: יורם לוינשטיין,ניהול אמנותי: לילך סגל, תפאורה-אלונה וינשטיין,תלבושות:טל קילשון, מוסיקה: יצחקי פרנקו, תאורה: אייל תבורי, צילום: רדי רובינשטיין.

משתתפים: אבי סרוסי- ל'צק בוביצ'ק,ירדן תוסייה כהן-אלטה בוביצ'ק/ולוציה,אוראל איזיקל- פרופ' קופרנאי,שירן הוברמן- שרציה, אוריה חייק- רשס, שרי שימחוב/יעל פולמן- ציצקיבא,חנן אסרף- ברגונצלא, הדס פדר-אנג'לה סמואלוב, עומר פרלמן שטריקס-רוזנצויג,רון קנר- ליכטנשטיין, טום מרסייה- פופוצ'נקו, יהלי אלימלך-שחמנדרינא/פשושיציה

 

המחזה הוצג לפני מספר חודשים בסטודיו של יורם לוינשטיין במסגרת הצגות הגמר של תלמידי שנה ג' והועלה שוב באופן חד פעמי  במסגרת 'פסטיבל חנוך לוין' בתיאטרון הקאמרי בתאריכים- 27-28/9/216. 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים