מנוי לפורטל בכיוון הרוח

קופת BRAVO!        







          



 

פרק מספר: 
Six numbers/ אניה וייס  סימונדיס
       
                      

 

בארץ חוגגים את יום העצמאות. מישהו כתב בפייס בוק, "וואלה, ישראל

את בת 63 ועדיין כל אחד רוצה לדפוק אותך".

     אני מנסה לגנוב כמה דקות של חגיגיות, לדחוף דריסת רגל קטנה לשייכות.

אני מתקשרת לכל מי שאני יכולה לאחל חג שמח. אני שומעת את הרחש

והפצפוצים של האש האוחזת בפחמים, צלצולים של כלי בית, ומריחה בשר

שרוף אצל אלה העסוקים ב"על האש " או שקשוק מפתחות וטריקת חלונות ודלתות

אצל אלה שממהרים למישהו ש"עושה על האש" . השיחות קולניות וקצרות,

"אהלן! חג שמח! יאללה להתראות."

     אני יכולה להמשיך במסורת. בכל יום שלישי ברביקיו בבר של לס בריסאס.

הפה שלי מתמלא רוק, ניסיתי כבר בעבר. על פי הטעם והמראה של הבשר והסלטים,

נראה שהחיות מתו  מות טבעי בגיל מופלג והירקות נקטפו לפני עונה או שתיים.

לעומת זאת יין הבית היה צעיר מאוד ושובב, אולי מענבים שנבצרו לילה לפני,

עדיין הדיפו ניחוח של הרגליים שדרכו אותם והחמרמורת נמשכה עד החגיגה הבאה.

     נראה שאוותר על ארוחת הגורמה ואלך לעבוד במלון "הנסיכה של לנזרוטה".

     היה שבוע נהדר כשגוני ובעלה יוני הגיעו בחודש שעבר לחגוג אתי

את יום ההולדת השישים. האהבה והחום כמו נווה מדבר. כל כך התרגשתי

לפני שהם הגיעו, קניתי ליוני את הגרפה וסלט התמנון בפלפלים ושמן

זית שהוא טרף בביקור הראשון אצלנו. בדקתי בדאגה כמה פעמים ביום

את שיח הוורדים, שחלילה הוורדים לא יבלו או ינשרו לפני שהם יגיעו.

     בחוץ, בחניה של לס בריסאס, בזמן הפרידה, לא ידעתי את נפשי.

הפאניקה, האומללות, הבדידות הארורה הזדחלו להן מכפות רגליי ועד

קודקודי. עמדתי ליד הפיאט השכור שלהם והתפללתי שהוא לא יתניע.

כששמעתי את הרעש הנורא של המנוע, עדיין נאחזתי בידית של הדלת,

רציתי להידחק פנימה, להתחנן, לצרוח " ,בבקשה, בבקשה אל תעזבו

אותי, בבקשה."

     כשהפיאט נעלם משדה הראייה שלי, התיישבתי על גדר האבנים בחניה השוממה,

חשתי את החום הכבד בצהרי אוגוסט בלוויה של דוסון ואת הקור המצמרר בשדה התעופה

 של ארסיפה כשתמי וגוני היו בדרכן בחזרה לארץ אחרי הלוויה.

     לדממה הרועמת פלש קולה העמוק של נינה סימון,

."Every time we say goodbye I die a little"       

     אחר כך תהיתי אם יש לי מספיק אלפרליד האופציה הקיימת רוממה

את רוחי, הובילה אותי לבר של רוני ומורין בלס קסיטאס, הקומפלקס

השכן. אחרי כמה וודקה מרטיני הפאניקה גלשה לה מהקרקפת ונעצרה

כבדה ועמומה בחזה. איזו הקלה, זאת מכרה ותיקה ונאמנה, שמלווה

אותי בחלק הארי של חיי.

 

                                         *

במרפסת של הבר מדליקים את הפחמים ומוציאים את הבשרים לברביקיו.

העשן והריח נישאים עד לפטיו וחודרים דרך הדלת הפתוחה פנימה,

לתוך הבית. משה דיין ביללות של "יש "!! מתגלגל במהירות שיא מעץ

הבוגנוויליה, קופץ מעבר לגדר וטס לכיוון הבר עם פרח בוגנוויליה

ורוד תקוע לו באוזן, לחגוג את יום העצמאות. אני נכנסת פנימה וסוגרת

אחרי את הדלת. בסלון ליד הדלת תלוי הפורטרט של דוסון שציירתי

לפני עשרים ושבע שנים. אני מנגבת באצבע אבק שהצטבר על המסגרת

ומחייכת אליו, "האפי יום עצמאזוז"  - הגרסה שלו ליום עצמאות שמח.

 

תל אביב, 1984 . יום חמישי בערב, אני חוגגת את סיום קורס

התכנות המייגע במכללת "סיון". מצוידת בדיפלומת מתכנתת

מחשבים אני מגיעה לכוסית אחרונה ל"פרינס אוף וולס", פאב

אנגלי בכיכר המדינה. הפאב מלא ואני קצרת רוח,

"Is there any chance to get a fucking drink here?"

     ממול אני רואה זקן אנגלי מביט בי משועשע. כשאני חוזרת

בקול רם על הדרישה שלי הוא עומד לצדי,

"Why does a nice young lady like you have

to use such a bad language?"

     אני מביטה בו. זקן, מתקרב לחמישים, אבל חתיך! רזה, תמיר עם

צדעיים כסופים וקמטוטי צחוק משגעים. אני מרימה גבה,

"Well if you don't like it you can fuck off as well"

     כשהוא פונה ללכת אני מפטירה במהירות שאני חוגגת את הדיפלומה שלי

ואני צמאה. הוא מסתובב, החיוך שלו ממיס והקמטוטים עמוקים יותר, מרתקים.

הוא קורא לברמן,

."Gideon give this young lady a drink before she ruins your bar"

     כמה שעות אחר כך הפאב סגור, דוסון ואני שתויים, יושבים על המדרכה

ומקשיבים למזרקה. אחרי דקה של שתיקה שהוא קורא לה " A pregnant pause"  

הוא שואל מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני גומעת את המשקה שלי ומתחילה את

נאום החברות המטומטם שלי. משהו כמו שהיה לי ערב מאוד נחמד,

שעדיף שככה זה יישאר, אני בצד הטוב של שנות השלושים שלי, נישאר חברים טובים,

ללא סקס, כי סקס הורס חברות ובלה.. בלה... בלה.

     דוסון מחייך, מניד ראש בהשלמה ובקול שתוי, צרוד ובמבטא כבד אומר שהוא מסכים

בתנאי אחד, אני חייבת להתחייב, הוא לא מחלק את החברות שלו לכל עובר אורח.

אם אני רוצה להיות חברה שלו והוא מתקשר אלי, נגיד למשל מאלסקה,

כי הוא צריך עזרה, אני חייבת לבוא. ואני, בהבעה של 'קטן עלי' משיבה שאין שום

בעיה, אני אהיה על הטיסה הראשונה לאלסקה. אנחנו גם סוגרים

את העסקה בלחיצת יד. היד שלו גדולה, חמה ומחוספסת, יד של חרט.

     השתיקה הפעם ארוכה. רק המזרקה והנשימות שלנו. פנס הרחוב מאיר

את הצדעיים הכסופים, קמטוטי הצחוק שלו שחורים

ואני לוחשת,

      "Kiss me"

     והוא אחרי דומייה קצרה,

     ."What about the friendship?"

."Fuck the friendship?"    

     הוא מפנה את ראשו אלי, הזרועות שלו על הכתפיים שלי, כשהוא

מחייך אני מסניפה ריח נפלא של ברנדי, סיגריות ואפטרשייב. הקול

שלו עמוק יותר, צרוד יותר,

     "."No problem

הלילה הזה נמשך שלושה ימים, בדירה הקטנה שלו ברמת יצחק,

עם הפוגות קצרות של שינה, הפוגות ארוכות של אהבה וצחוק.

ההומור של האיש הזה בלתי נדלה, הסיפורים שלו כל כך מצחיקים,

המימיקות שלו, החיקויים שלו הם מופע סטנד אפ מטורף.

     בילדותו הוא היה נער מקהלה, אמו משנודע לה שהוא במקום ללכת

לכנסיה הלך לראות את "האות זורו"  רצה אחריו עם מקל, מאיימת

שתחרוט על גופו את האות של זורו. ואני רואה איכרה קטנה עם

סינר ונעלי בית רצה, מנופפת בזרד יבש ועקום בשבילים של הכפר.

     הוא מספר לי על הג'ולה שהוא הכניס לאוזן של הסוס שהוביל עגלת

ירקות ופירות. אני רואה את הסוס כשהוא צוהל, מנער בפראות

בראשו להוציא את הגולה, את העגלה ההפוכה, תפוחי עץ אדומים,

תפוזים כתומים ובצלים זהובים מתגלגלים במורד הרחוב. כשאני

שומעת דפיקות על התקרה באמצע הלילה דוסון מסביר לי שלשכן

מלמעלה יש פרוטזה, באמצע הלילה כשהוא הולך לשירותים הוא

לא מרכיב אותה, הוא קופץ על רגל אחת. באמצע הסקס, כשהמיטה

מקפצת יחד אתנו, הרגליים שלה דופקות בקצב על הרצפה, דוסון

פורץ בצחוק, "ההוא למעלה בטח השתין במיטה, הוא חשב שהוא

בדרך לשירותים."

     ביום ראשון בבוקר הזרועות שלו שוב על הכתפיים שלי, המבט שלו חודר,

"בלי חרטות ?"

     לוקח לי שנייה לאסוף את עצמי, זה נשמע לי כמו שלום ולא להתראות. גם

בלי טלפונים מאלסקה. אני מביטה על הרצפה ומשיבה בקלילות, "אני אחשוב

על זה בחופשה שלי, אני נוסעת היום לאילת."

    זרוע אחת שלו על הכתף שלי, ביד השנייה הוא מרים את הסנטר שלי ומאלץ

אותי להביט בו, " למה שלא נחשוב על זה יחד?"

     אני נושמת לרווחה. הוא מציע שניפגש ביום חמישי באילת.

ביום חמישי אני מחכה לו בפאב "האריה האדום" במרכז התיירות של אילת.

הוא מאחר, כשאני רואה אותו נכנס לפאב הוא נסער, סוקר בדריכות את הקהל.

אני מרימה יד והוא לידי, אני נמסה מהשמחה שמקרינות הפנים הנאות שלו.

הוא נושם בהקלה,  "את פה, אני כבר שעתיים מסתובב כמו משוגע בכל הפאבים מסביב,

חשבתי שטעיתי בפאב, חשבתי שהתחרטת, קבענו בחמש."

     אני מנידה בראשי, "קבענו בשבע."

     הוא מתעקש, "אני בטוח שקבענו בחמש."

     אני מחקה אותו ", אני בטוחה שקבענו בשבע."

     אחרי שתיקה קצרה חיוך רחב מתפשט על הפנים שלו, "זאת

המריבה הראשונה שלנו."

     הוא מתיישב ואוחז בידיים שלי, "העיקר שאת פה, ישו המתוק,

כמה שאני רוצה אותך."

     אני גוערת בו "הי נער מקהלה, אל תישא את שם ישו לשווא."

     הוא מביט בי ישר בעיניים, הלחישה שלו איטית, נמוכה יותר,

"    זה לעזאזל לא, תאמיני לי שזה לא לשווא."

     דוסון מזמין בירות ואני מחייכת, "חשבתי שתרצה ללכת."

"    רוצה, רוצה, אבל גם צמא, חיפשתי אותך שעתיים."

    הבירות שלנו עדיין חצי מלאות, דוסון משאיר כסף על השולחן

ואנחנו פותחים בהליכה מהירה שהופכת לריצה, מגיעים למלון

"הסלע האדום" מתנשמים, ותולים על הדלת של החדר את ה"לא

להפריע".

     אחרי יומיים אנחנו יוצאים להפלגה עם מוריס, ידיד ותיק שלי

שמגיע בחברת שתי פצצות הולנדיות, הן ואני משתוללות על

הסיפון חשופות חזה, שותות יין ישר מהבקבוקים. דוסון שרוף

ועקוץ עם חיוך שיכורים מרוח מאוזן לאוזן. כשאני מתיישבת על

הברכיים שלו הוא מנשק אותי על המצח, "אני לא רוצה להתעורר."

אני מנשקת עקיצה של יתוש על העפעף שלו, "גם אני."

למחרת אני לוקחת אותו למסעדה אתיופית ברחוב האלמוגים,

המסעדה של טולדי. בעבר כשחזרתי מחו"ל, עבדתי אצלו בבר.

העבודה הכי קלה שהייתה לי, היא התבטאה פחות או יותר בלסבול

את החיזורים של טולדי, לשתות ולעשן את הצינגלה שטולדי היה

מכין במטבח. כשהמשטרה פשטה על המקום טולדי הצית את

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים