מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
מכתבים מירושלים/ צפורה פורת



30 בנובמבר 1947

יום ראשון בבוקר, שעה 11:00

ירושלים

 

אמא, אבא ונעמי היקרים,

עברתי כבחלום בין המוני אדם השרים בקולי קולות "דוד מלך ישראל, חי חי וקיים". חלפתי על פני טנקים וג'יפים בריטיים עמוסים בילדים צוהלים ומריעים, כשדגלים מתנופפים בידיהם. התחמקתי מאופנועים, מעגלות וממכוניות וממשאיות שדהרו בטירוף במעלה בטירוף במעלה רחוב קינג ג'ורג' ובמורדו. באורח נס לא אירעו תאונות באותה עת. פילסתי דרכי בין ההמונים המתנשקים והצוהלים, כולם צועקים "מזל טוב". וחזרתי לשקט שבחדרי...כדי לחלוק עמכם את הלילה הבלתי נשכח הזה.

האור בחדרי עדיין דלק מליל אמש. התכוונתי ללכת לישון מוקדם בגלל השמועה שכפי הנראה תידחה ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם עד ליום המחרת. והנה ב-:11:00 בלילה דפקו על דלתי: "אנחנו קולטים את אמריקה. רדי למטה. ההצבעה תיערך הלילה, בואי!". עשרה חבר'ה לבושי פיג'מה הצטופפו בחדר שהיה בו מקום לחמישה בלבד. ישבנו מתוחים סביב לרדיו ישן במשך פרק זמן שנדמה כנצח, בניסיונות כושלים לקלוט את השידור מלייק סקסס. בדיוק ברגע שהודיעו את תוצאת ספירת הקולות הצלחנו בקליטה: שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד, עשרה נמנעים.

נפעמים, חיבקנו ונישקנו זה את זה בטירוף חושים. עמדנו דום ושרנו בהתרגשות את "התקווה". מאי-שם הופיעו בקבוקי יין, עוגיות וסוכריות. אכלנו ושתינו וערכנו טקס חגיגי, קצר ומאולתר. לאחר מכן מיהרנו איש איש לחדרו ללבוש מכל הבא ליד, ויצאנו לבשר את החדשות. דפקנו בכל הדלתות כדי להעיר את אלה שישנו והחמיצו את החדשות הטובות. כל הסטודנטים בבניין עלו לגג, ושם רקדנו, אחוזי דיבוק באור ירח מלא. אחר כך צעדנו בשורה עורפית לבתים הסמוכים, דפקנו על התריסים ועל הדלתות, צועקים מלוא-גרון את החדשות. בטור שנראה אינסופי, פנינו לעבר השכונה הסמוכה, בית הכרם, שבה נמצא הסמינר למורים ומעונות הסטודנטים. הרחובות כבר המו אדם, מעגל אחר מעגל של קבוצות רוקדות ב'הורה' מטורפת. אנחנו יצרנו את המעגל האחרון והגדול מכולם.

שלובי זרוע, צועדים בסך שישה-שישה, שרים כל הדרך, התקדם גדוד הסטודנטים (כשחבריו שרים ללא הרף וצועקים את הבשורה לכיוון תושביה הרדומים של השכונה ואלא מציצים מהחלונות ומהדלתות כדי לברר על מה המהומה) היישר לתחנת האוטובוס של "המקשר". ביקשנו מהשומר שיסדר לנו אוטובוס כדי לרדת העירה. הוא כל כך התרגש עד שסיפק לנו שלושה . שיכורים משמחה נדחסנו פנימה, גוף על גוף, ודהרנו כמיליון לבבות בוערים, ויעדנו – לב ירושלים.

עם היוודע החדשות התחילו רחובות העיר מתמלאים. עוד ועוד אנשים יצאו בריצה מבתיהם כנהר המתמלא ועולה על גדותיו. כשהגענו למרכז, "נשפכנו" מהאוטובוסים הישר אל תוך ההמון המשולהב. כולם שרו, התנשקו ורקדו 'הורה' וריקודים מטורפים אחרים. התקדמנו עם הקהל העצום, נגררנו נמשכים כאילו על ידי איזה כוח מגנטי לחצר בניין הסוכנות, שסימל במשך שנים את המאבק והתקווה למדינה יהודית עצמאית. הדגל הלאומי הונף וגולדה מאירסון (מאיר) יצאה אל המרפסת. אין מילים לתאר את המעמד. חנוקה מדמעות הצליחה לומר "מזל טוב", ובו ברגע זרם ים של דמעות, ים של דמעות שמחה ללא רסן. כל אותו הלילה נהרו המונים – צוהלים בחצר, נכנסים ויוצאים כדי לחלוק כבוד למפעל הציוני, כדי לשחרר רגשות עזים שגלשו מעומק הלב.

קבוצה משלנו צעדה לעבר בית הדפוס של עיתון ה"פלשטיין פוסט" כדי לשמוע חדשות מעודכנות מפי חברינו מורטי ודב שעבדו שם. סיבוב משקאות וחיבוקים נוסף וריקודים מטורפים, כאשר אנו ממתינים למהדורה הראשונה ההיסטורית שתצא מתחת מכבד הדפוס. בשעה 4:30 לפנות בוקר, סמוקים מהתלהבות, העברנו את העיתון לחתימה בין כולם, כולל חייל אנגלי שעבר במקרה במקום. אחר כך מורטי, דב, מילט, ריי, אני ועוד כמה חברים סטודנטים שבאו אתי, חזרנו לכיוון בניין הסוכנות, בדיוק בזמן כדי לראות פיסת אביב מבהיקה עולה באופק ומחייכת אלינו בברכת "בוקר טוב". הבטנו זה בזה, התקרבנו, כרכנו את זרועותינו הקפואות זה סביב זה וחשנו בהתרגשות של חווית מאורע היסטורי מופלא: השחר עולה ומקדם בברכת שלום את המדינה היהודית.

היינו ארבעה-עשר בחורים ובחורות, מהארץ ומארצות הגולה. עשינו את דרנו בשירה לחדרו של מורטי, שהיה בקרבת מקום. שם פגשנו את בעל הבית במצב רוח כה עילאי עד כי לא ידע מה יוכל לעשות למעננו. ביקשנו אוכל וקיבלנו כריכים, פירות וקפה, ושתינו פעם נוספת 'לחיים'. בעזבנו את הבית, פגשנו את ההמונים של הבוקר, חלקם עוד מליל אמש, אחרים שזה עתה יצאו מהמיטה, מתנשקים ומתחבקים וקוראים "מזל טוב!" זה לזה. כשעברנו את פינת רחוב קרן קיימת, שם נמצא בניין הסוכנות, ראינו אופנועים, משאיות, מכוניות וילדים, ערים עתה, נוסעים בפראות וממשיכים את החגיגות במקום שבו הפסקנו אנו. צעדות ספונטניות נוצרו, כשבראש כל טור צועד נושא הדגל וחיילים בריטיים שיכורים אחדים הפעם, תודה לאל, בלי נשק.

השמש טיפסה ברקיע, והיום נעשה חם יותר ויותר – יום נהדר! סוף נובמבר ועשרים וחמש מעלות של שמש מחממת לב עטפה את העיר הצוהלת. עיתונאים וצלמי חוץ עשו את מלאכתם, מצלמים את הטנקים הבריטיים שלפתע הפכו לכלי תחבורה לכל מי שהצליח לעלות, לשיר, לצעוק ולנופף בדגל. הצטרפנו להמון, נודדים מצד אחד של רחוב קינג ג'ורג' לקצהו האחר, פוגשים חברים ומתיידדים עם החיילים האנגלים, שהיו שמחים לא פחות מאיתנו על כי יגיע הקץ לשלטון המנדט וליחסים העוינים בינינו: כל רצונם היה ללכת הביתה. בכל סיבוב הגענו שוב לבניין הסוכנות. כך קרה עם כל קבוצה וקבוצה.

השמועה הגיעה לאוזננו כי זה עתה הגיע דוד בן גוריון מתל אביב והוא עומד להופיע. ואכן, שם עמד האיש, על מרפסת בניין הסוכנות: מביט אט אט ובחגיגיות אל הגגות עמוסי הקהל, אל ההמון המצטופף בחצר מתחתיו. הוא הרים את ידו. הושלך הס. כולם המתינו לדבריו: "אשרינו שזכינו ליום הזה". הוא סיים במילים "תחי המדינה העברית" (עדיין אין למדינה שם) וביקש לסיים ב"התקווה".  שירה רבת רושם פרצה מכל פה. הרגע היה גדול מדי שנוכל עוד לשלוט ברגשותינו. היו אך מעט עיניים יבשות וקולות שלא רטטו. בן גוריון הניף בגאווה את ראשו לאחור, נגע הרכות בדגל שהיה תלוי מעל המעקה שלפניו. האוויר נטען בחשמל כשקרא בנחישות: "אנחנו עם חופשי".

משפחה יקרה, כמה הייתי רוצה שאת המילים האלה הייתם שומעים גם אתם, וכי הייתם גם אתם אתי כאן, בלילה ובוקר האלה, שלא יישכחו לעד. זה היה לא ייאמן ואף יותר מזה.

כשהלכתי לכיוון האוטובוס כדי למהר הביתה לקחת מצלמה וכדי להתקלח, נוכחתי לדעת כי כל בתי הקפה וחנויות היין היו פתוחים לרווחה ומשקאות על חשבון הבית. דגלים הונפו בכל מקום ובעלי החנויות קישטו את החלונות בתצלומיו של הרצל, אשר מילותיו שימשו השראה לציונים ועודדו אותם עד עצם היום הזה: "אם תרצו אין זו אגדה". עכשיו, כשמתגשם החלום, זה נראה חלום עוד יותר מתמיד. לבי התפוצץ מאושר.

מאוחר יותר באותו הלילה....

חטפתי את המצלמה שלי, החלפתי בגדים ויחד עם חבריי חזרתי העירה למרכז ההתרחשויות. מודעות גדולות כבר היו תלויות במקומות בולטים המודיעות על מפגש המוני שיתקיים בחצר בניין הסוכנות בשעה 3:00 אחר הצהריים. ואכן זה היה מעמד מרשים. כבר שמענו כי ערבים ארבו לאוטובוסים שבין חיפה לירושלים. הקבל כבר התפכח, וכשנתבקש, התפזר בצורה מסודרת, כל אחד פונה בשקט לביתו ולחגיגה המשפחתית הפרטית שלו. גם אנחנו חגגנו, ומאוחר יותר, אמבטיה חמה ולמיטה, להירגע אחרי חמישים שעות של טירוף בלתי פוסק.

בתכם האוהבת,

ציפי

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים