מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
המשוררת מתגלה בתכלת שירתה/הרצל חקק

דורית שירה ג'אן, ציפור תכולת כנף (שירים), 2016, 112 עמ'.

ספר שירה שני לדורית ג'אן – ויש תחושה ששירתה ממריאה ביעף, השירים סחפים אותנו עם הציפור השירית שלה, ציפור תכולת כנף.

השירה העברית המיסטית מביעה כיסופים לחיים רוחניים, למציאות אחרת. השירה של דורית שירה ג'אן הולכת ומתפתחת כשירה  מיסטית וכשאיפה לעולם אחר. המשוררת עצמה מופיעה בו כציפור תכולת כנף, והציפור הפואטית ממריאה כאן לעולמות רוחניים. לא פלא שכנפיה תכולות, בבחינת "ועל ציצית הכנף פתיל תכלת". ציפור שיודעת לגעת בקודש.

הִיא תָּבוֹא/ צִפּוֹר תְּכֻלַּת כָּנָף/ שברירית מַרְאֶה/ תָּנוּחַ עַל כַּר בִּטְנִי / תַּרְוֶה צִמְאוֹנָהּ/ מִשֶּׁקַע טַבּוּרִי.

נִגְלֵית אֵלַי/ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא דְּנַהֲרָא/ בִּזְכוּכִית לְבָנָה./ כִּי יֵשׁ יָמִים בָּם/ הַכְּאֵב מִתְרַכֵּךְ/ יֵשׁ יָמִים בָּם/ הָאֹשֶׁר עָלֶה כְּתַמְתַּם נוֹשֵׁר/ מֵעִיף בִּי מַבָּט / חָטוּף מְבֻיָּשׁ וְקָסוּם/ מְעוֹרֵר אוֹתִי/ לִרְצוֹת לָשׁוּב/ אֲנִי רוֹאָה אָז/ מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. – עמוד 93.

שירים של התגלות

זהו בעצם שיר הנושא של הספר. ציפור השיר היא ציפור ההשראה והרוח, מעוף מיסטי הנוסק אל האספקלריה המאירה, פורט על מיתרי הסוד של עולמות המסתורין, פסוקי הקבלה ו"הזוהר". והשאיפה הגבוהה היא להתעלות באמצעות השירה ולראות את מלכות הרקיע. השירה מתגלה כאן ככלי נבואי, צינור התגלות המאפשר התעלות לעולמות עליונים.

כקוראים אנו מוקסמים מן השורות המטפטפות כפסוקי קודש נבואיים. בשיר "התגלות" – עמוד 52 - הפתיחה חושפת אותנו למעמד של התגלות, להבזק של הארה נבואית באמצע היומיום: " לְרֶגַע הָיָה כָּאן שֶׁקֶט/ נִדְמֶה הָיָה/ כִּי הֵשַׁבְתִּי/ נִשְׁמָתִי לַבּוֹרֵא./ לְרֶגַע פָּסַק הָרַעַשׁ/ מַמְטֵרוֹת הִתִּיזוּ/ טִפּוֹת שֶׁל שֶׁקֶט/ עַל עוֹרִי הַסָּדוּק/ לְרֶגַע הָיִיתִי שָׁם- -".

המשוררת מבקשת נתיב לאור, לרוח, לשקט – המילים סוחפות אותה למשעול ייחודי, דרך לצאת מתחושה של אובדן רוחני, להמריא לעולם של קדושה. אם נבחן מעמדי התגלות במקרא וכן בשירי משוררים, נמצא שמעמד ההתגלות הוא דרך של המראה רוחנית מעבר לזמן הרגיל, ניסיון לצאת ממצב של ערפל, לחשים, למצוא אות, סימני דרך.

התגלות היא דרך לחבר בין הוויות, בין שמים לארץ. ערבוב של מוחש ומופשט. ושימו לב: "טיפות של שקט"..."פסק הרעש"...עיבוד מקורי ומיוחד לאותה "דממה דקה" המאפיינת במקרא את התגלות האל. "טיפות" מוחשיות הופכיות להיות תופעה מופשטת, שקט אלוהי.

 

 

 

 

 

בספרות המיסטית, בכתבי מקובלים, מצאנו דמות נסתרת נוספת המצטרפת להתגלות: לחוויה נוסף "מגיד" – ובהופעתו הפלאית מכתיב הוא להם את הדברים שעליהם לומר או לכתוב. מתברר שגם המשוררת בספרה זה מתארת חוויה של התגלות מגיד: " וּבָא הַמַּגִּיד בַּחֲצוֹת/ וְהִגִּיד בְּאָזְנַי/ אֶת כָּל לְחָשָׁיו/ מִמְּתִיבְתָא דְּרָקִיעַ/ מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים/ שִׁבְרֵי מִלִּים/ לְחָשִׁים לְחָשִׁים/ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין/ וּבָא הַמַּגִּיד/ וּבְיָדוֹ הָאַחַת/ סֵפֶר שִׁירָה/ מֵהֵיכָלוֹת גַּן עֵדֵן..." (מתוך השיר "המגיד", עמוד 50-51).

שירתכאב ובדידות

ספרה הראשון "עד מאה ועשרים שירים" ביטא את שירת הכאב בעצמה חזקה, והמוטיב החוזר בו היה המתח בין ארוס לבין תנאטוס, בין התשוקה לחיים ולאהבה לבין שאיפת המוות והחידלון. לפני שלוש עשרה שנים עברה המשוררת ניתוח בגזע המוח, שפגע בבריאותה והותיר אותה סדוקה, ואיתה השקט הצופן כאב, טיפות של כאב.

שירת המשוררת היא שירת הכבוד לסבל, הרצון לתת לו ביטוי, לשאוב ממנו טיפות ותובנות. גם בספר שיריה הנוכחי יש לנקודת מבט זו ייצוג בולט, יש ראִייה אופטימית של הבריאה. מחד גיסא, יש  למשוררת ביקורת לא פעם והתרסה על מציאות כואבת וקשה, אך מאידך גיסא, יש תחושה של התעלות מעל כל ההוויה והמצוקה - אל בריאה שכולה יופי וסודות: כך בשיר "בריאה לא שינתה את יופיה",

עמוד 41 - כך פותח השיר:

"וְלֹא נִגְרַע מֵעֵינַי דָּבָר/ בְּרִיאָה לֹא שִׁנְּתָה יָפְיָהּ/ גַּם כְּשֶרָחַקְתִּי וְחָמַדְתִּי שֶׁקֶט//.עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נָהַג/ חֵרֵף עִצְבוֹן הַלֵּב/ קְרָעָיו וְאִוְשָׁתוֹ/ כְּשֶׁיִּרְגַּשׁ בִּי הַטּוֹב/ לֹא אֶתֵּן לוֹ לַחֲמֹק"

הבריאה מתקיימת בצד הצער ובצד עצבון הלב, והיא חיה בתוך דיסוננס קוגניטיבי של חיים עם הרע בעולם לצד הישות הנשגבת של הטוב והיופי.

הדיסוננס הזה בין עולם יפה וחיים של כאב מלווה אותה: כך בשיר "עד הקצה", עמוד 80 -  קטעים מן השיר:

עַד קְצֵה הַכְּאֵב וּבַחֲזָרָה

עַד קְצֵה הַדִּמְיוֹן הַמֻּדְרָךְ

הַמְּשַׁטֶּה בִּי לַחֲשֹׁב כִּי תַּם וְנִשְׁלָם- - -

חוּטֵי בַּרְזֶל נִמְתָּחִים בְּגוּפִי

אֲנִי פּוֹרֶטֶת עֲלֵיהֶם שִׁירָה

נוֹגַעַת בְּךָ.

המיתרים הפנימיים מתעוררים, ואלה חוטי ברזל. המשוררת שהתחשלה מן הכאבים יודעת להפיק שירה עדינה גם ממיתרים של ברזל – ומתוך אותם שבילי כאב מחוספסים וחלודים יש לנפש יכולת לשאוב עדנה: מיתרים של שירה נבקעים בה, המשוררת פורטת עליהם את הגיונות רוחה ואת אהבתה. גם פורטת באהבה וגם נוגעת באהוב. השירה היא הגאולה מן הכאב, עילוי של ברזל וגשמיות לרוח אצילית, וזה מרפא, גם אם זו גאולה זמנית.

לילה של כאבים הופך ללילה של נחמה, כשהיא רואה ביצירה שלה פיצוי לים היסורים שהיא חוֹוה. כך היא כותבת בשיר "הלילה חומל", עמוד 48:

הַלַּיְלָה חוֹמֵל

לוֹחֵשׁ לִי

שְׂאִי עֵינַיִיךְ רְאִי

לֹא שָׁוְא עֲמָלֵךְ

התחושה היא, שאם הכאב הוא הגנרטור המצמיח את היצירה, כשיכלֶה הכאב -אפשר יהיה לחזור לעולם ללא כתיבת שירה. ובשעת הכאב משְׂאת נפש זו נראית כה ריאלית וכה רצויה, ולוּ כדי להֵחלץ מן הכאב המלווה אותה ללא הרף: כך בשיר "הכאב הזה", עמוד 47:

כְּשֶׁהַכֹּל יִסְתַּיֵּם

כָּל הַכְּאֵב הַזֶּה

אֵצֵא שׁוּב לַשְּׁכוּנָה בְּעַרְבֵי קַיִץ נְעִימִים

אֵשֵׁב עַל סַפְסָל אֲפַצֵּחַ גַּרְעִינִים

אֲבַקֵּר יוֹתֵר אֶת חֲמוֹתִי

וְדַי דַּי לַשִּׁירִים.

יש בספר שירי כאב ובדידות, וזה נושא החוצה את הספר בשירים רבים, ולא ניתן במסגרת זאת להקיף כל שירי הבדידות.  הנה השיר "זמן", עמוד 57:

שָׁעוֹת עַל גַּבֵּי שָׁעוֹת

 הָיִיתִי מַשְׁקִיפָה מִן הַחַלּוֹן

 לִשְׁאוֹנוֹ שֶׁל רְחוֹב...

רַק בְּחַדְרִי

 עָצַר הַזְּמָן מִלֶּכֶת

השיר מבטא בקליפת אגוז את הנפש המתבודדת, את ההסתגרות מפני המציאות החיצונית. לא פעם יש תחושה של מפגש עם דמות מסיפוריה של דבורה בארון. וכך השיר "אביב", עמוד 23: "אָבִיב בָּרְחוֹבוֹת./ מַחְשְׁבוֹתַי רְתוּמוֹת/  אֶל מִרְכֶּבֶת  הַבְּרִיאָה./ לוּ פָּסְקוּ גַּלְגַלֶּיהָ לִשְׁעֹט / לוּ הָיָה לִי  מָנוֹחַ." גם כאן בתוך ההתבודדות יש תחושה של מסתורין: המרכבה מתקשרת עם המרכבה בנבואת יחזקאל ומעניקה לשיר נופך מיסטי.

התחושה למקרא השירים היא, שהדוברת השירית נעה בין שמים לארץ ומחפשת רוחניות גם כאן גם שם, מתברר אז, ששני העולמות משיקים זה לזה וקרובים זה לזה. וכך נאמר בשיר "מתק הפרי, עמוד 75:

וּבְאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה/ עָצַמְתִּי עֵינַי/ רִחַפְתִּי לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים/ וְשָׁמַיִם./ לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר מִלְּבַד/ גַּעְגּוּעַ לָאֲדָמָה/ לְמַמָּשׁוּת הַחַיִּים/ לְמֶתֶק הַפְּרִי./ וְהַמַּיִם .

מוטיב הציפור הממריאה אל על חוזר בשירים, ולא פעם הציפור המחפשת את הגבהים נחבטת בקרקע. השאיפה לעולמות רוחניים אין בה חסינות מן הנפילה אל המציאות האכזרית, גם ברגעים של התגלות יש לעתים הסתר פנים:

כך בשיר "תקוות חדשות", עמוד 111: 

הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים

וַאֲנִי אִתָּם

גְּדֵלָה פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף

נֶחְבֶּטֶת עַל כְּבִישׁ אַסְפַלְט.

רַק שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל מְאִירָה בִּי

תִּקְוֹות חֲדָשׁוֹת.

שעת בין השמשות שוב מעירה אותה הוויה של מעבר בין זמנים, פרק זמן חיפוש דרך, של ניסיון לחפש משעול ברגעים של אובדן כיוון, ערפול חושים. זו חווית היסוד של נשמתה המבקשת התחברות לעולם הרוחני. התחברות לאמונה ולאל, גם בפרקי ההתגלות במקרא, היא מתרחשת במצבי דמדומים, ברגעים של ערפול הגדרות. היקיצה משעות אלה של תהייה ומבוכה – מובילים את נשמתה לבקש אמת, אות חיים, אות של אור. זה החזון הנבואי הרוחש בה. שיודע למוץ את היופי בין קודש לחול.

געגועים למשפחה ולילדות

בספר זה, כמו בספר הראשון, יש געגועים למסורת המשפחתית של ימי הילדות, לנופים הרחוקים של מחוזות ארץ המוצא של הוריה, לריח החידקל והדקלים של בגדד. דמות האם עולה בשירים רבים כדמות נכספת, כדמות מעוררת השראה. כך בשיר "שמחה", עמוד 104: היא מעלה את יפי הנפש של האם ואת אצילותה, ועם לילה היא מחכה לה כדי לחוש את קרבתה:

הַלַּיְלָה לֹא אֶעֱלֶה

עַל יְצוּעִי

אַמְתִּין לָךְ בַּסָּלוֹן

עִם נֵר זִכָּרוֹן

אֶקְרָא לָךְ שִׁיר

אִמָּא שִׂמְחָה שֶׁלִּי.

דמות האב מופיעה בשיר על החמוצים שהאב היה עושה. בשיר "חמוצים" היא מתארת את דמותו ואת הווי המשפחה כששכולם נרתמים להכין את דליי החמוצים: "וְנִזְכֶּרֶת בְּךָ אַבָּא/ וּבְאַהֲבָתְךָ הַגְּדוֹלָה - הֲכָנַת חֲמוּצִים./ אֶת הִתְמַחוּתְךָ בַּהֲכָנַת הָחֲמוּצִים/ עָשִׂיתָ אֵצֶל אָבוּ אֶל עַמְבָּה" -  השיר בעמוד 62.

בשיר "שָׁם" – עמוד 102 - מופיעה האהבה לבגדד ולחידקל. הנה קטע:  "שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה/ לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם/ סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי./ הַצִּפֳּרִים / בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת / אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד/ שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי ./ קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי וּכְבוֹדוֹ / נִשָּׂאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר:/ הָאדָה כִיבִּיז אִיל מִיסְכִּין/ (הָא לַחְמָא עָנְיָא ) ./ זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּעְגּוּעַ/ אֵלּוּ כְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת חֲבוּיוֹת/ לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא/ קְרַבְתִּיו מֵעוֹלָם/ אַךְ כָּעֵת זֶה בָּא וְהוֹלֵךְ/ זֶה מֵנִיחַ/ רֹאשׁ עַל כָּתֵף/ וְשׁוֹכֵךְ." הזיכרון ממוקד בפרטים הקטנים של חוויות הילדות: בשירים של פאריד ואיסמהן, בקולו של אביה קורא הגדה של פסח בנוסח יהודי עירק בצירוף שרח' (תרגום) לערבית, בטעם הסילאן המתוק. המתיקות של הנוסטלגיה מחלחלת בשיר ומבטאת אהבה להורים שאינם.

ובתוך הערגה להורים שאינם, עולה הכאב על ייסוריה של סבתא סלחה שחיה בארץ חיים של גלות, תמיד עם ביקצ'ה על כתפיה, בנדודים בין בתי בנותיה. הסיום של השיר נוקב ועצוב - וכך מסיים השיר "ביקצ'ה", עמוד 40:

סַבְתָּא סַלְחָה

שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד

לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם

בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

נָהֲגָה לִנְדֹד בֵּין בָּתֵי בְּנוֹתֶיהָ

עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ

עַד יוֹם מוֹתָהּ.

ההתגלות היא חלק מן החיים, על כנפי השירה יש התגלות מתמדת – חיבור בין עולמות עליונים לאדמה, בין שמים למתק הפרי והמים.

ובתוך כל זה לא נעדרים מן הספר שירי האהבה, שכה אפיינו את הספר הראשון. גם בספר זה בצד השירים הארס-פואטיים ושירי המשפחה, בצד השירים המיסטיים ושירי אהבה לארץ עולה הערגה לאהוב ולאהבה,  בשיר "עייפתי מלחמות", עמוד 83:

עָיַפְתִּי מִלְחָמוֹת

אֶתְאַב רַק לִשְׁכַּב

בּוֹאָה אֵלַי מְנַחֵם

וְעַכְשָׁו.

 

המסע אחר היסודות המחברים

הן שירי ההתגלות, הן שירי האהבה, וכך גם השירים של הגעגועים למשפחה  ושירי הכאב והבדידות– בכולם שזורה השאיפה לשלמות, לראיית ההוויה כולה כמקור גאולה, כמקור נחמה:

נשמתה משוטטת בכל משעולי השירים בנתיבים של אמונה ותהייה ואהבה – ויש חוט שני המחבר הכול. התחושה היא שהכוחות הרוחניים היו וישנם, שהחיבור בינה לבין כל העולמות, לבין כל הדמויות המקיפות אותה – החיבור הזה הוא שורש נשמתה. הוא קיים בה מאז ומעולם: כתיבה רוחנית ככתיבתה של דורית אינה נצמדת רק לגשמיות ולחיצוניות, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות לכל זכרונותיה ואהבותיה מזכירה שורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?".

שירתה של דורית משׂתרכת בדרכים, במסע תמידי: מסע ממקום למקום, מזמן לזמן ולא שירה של מוטציה שבה ניתקים מן הציר הראשון. הדרך להתעלות רוחנית והתחברות עם נשמות היא דרכה לשאוב כוחות, למלא מצברים – זו דרכה להגיע אל יצירה מחודשת, מחשבה מחודשת. כתיבתה של דורית היא כתיבה שסוחפת אותנו איתה בשיירה, במסעות, ועוד נמשיך ונחכה לשיריהָ, נחכה להצטרף אליה כשהיא בשיירה העילאית שלה, יחד איתה נספוג רוחות קודש בשורותיה המפלסות שבילים חדשים, צינור-שפע להתעלות רוחנית מחודשת.

 

 

 

 

 

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים