מנוי לפורטל בכיוון הרוח

 מאמר:

נצח השירה/יוסף כהן-אלרן


מה שמשורר אחר, במקרים לא מעטים כותב במשך חייו, עושה זאת משורר פורה ומעורר קנאה כמו הרצל חקק, בספר שיריו החדש ועב הכרס "שחרית לנצח" על ארבעת שעריו והנספח שבו, מה שהתהווה במוחו וזרם ממנו בלא הפסקה במהלך השנים  2016-2010.
*

מָה יָכוֹל הַלֵּב, עֵת דִבֵּר הַפָּלִיט

מֵאוֹתוֹ עוֹלָם. גַּם הַצְּלִיל נֶאֱלָם.

נֶחֱנַק הַשַּׁחַר וְלֹא הֵאִיר, אֵשׁ זָרָה

בּוֹ נָגְעָה לְלֹא מְתֹּם. וְהַלֵּב. וַיִּדֹּם.

נָגַעְתִּי בַּמַּיִם, כִּי בָּאוּ בִּי עַד נֶפֶשׁ.

הִשְׁכַּמְתִּי לִרְאוֹת לְנֶפֶשׁ הַדְּבָרִים.

רוּחַ גְּדוֹלָה נִקְרְעָה בַּמִּשְׁבָּרִים.

נִסְעַרְתִּי לִרְאוֹת בְּאַהֲבָה לְנֶפֶשׁ

הַתֵּבָה. לְדֹפֶן הַמִּלָּה. לֵטֵף גַּלִּים

יְפִי קוֹלָהּ. הַמּוּסִיקָה גָּזְרָה מֵזַח.

חָצְתָה מְהִירוּת הַקּוֹל וְהָעֵזָה.

עַד גְּרוֹן מַעֲמַקִּים. שִׁסְּפָה

אַלְמֻגִּים וּמַחְשַׁכִים. מַה יָכוֹל

שִׁיר בְּקֹשִׁי נָשַׁם, בְּקַרְקָעִית הַיָּם.

 (מִתּוֹךְ "שַׁחֲרִית הַנֶּפֶשׁ", דַּשׁ הַסֵּפֶר)

 

על איזה עולם הוא כותב? על עולם הנפש? על עולם קדום יותר? משם מגיע הפָּליט שלוחש על אוזנו, ממחוזות פנימיים שמציפים אותו? השורות שהבאתי למעלה הועתקו מדש הספר, ובראייתי מה שמובא על ידי המחבר לקורא בטרם היכנסו אל תוך הדפים, הריהו כמוטו של הספר כולו או ה"אני מאמין" של מחברו. ואומַר שמחברו של הספר הזה נשמע כמי שהעולם מעיק עליו. כי זה אינו מנשב על פי תפיסתו, ולא על פי תום לבו ולא על פי רוך הנפש הלירית שבו -  והוא כמי שנעור אל השחר ומצפה לראות בכול יום מחדש נהרה גדולה, למען יוכל להישפך אל תוך הזהרורים ולהתמוסס בתוכם - דבר שאולי כמוהו כמו שכל יוצר אמת מתאווה לו. מתאווה להוות. מתאווה לחוות. מתאווה לחיות.

 

הַמִּלִּים לוֹקְחוֹת אוֹתִי לִמְחוֹז

פְּלָאוֹת. לְאוֹתָהּ סְחַרְחֹרֶת.

אֵשׁ בְּאַשְׁמֹרֶת. יִחוּד וּסְגֻלָּה

חַיִּים בְּחַיִּים. מְהִירוּת הָאוֹר

מְהִירוּת קוֹלָהּ.

שָׁעוֹן עַד זַרְחָן.

זֹהַר מִקּוֹלוֹ שֶׁל הַזְּמַן.

בְּבַת נֶחְבָּט. חַלּוֹן וְהַסּוּפָה

נִכְסֶפֶת עַד תִּפֹּל הַדֶּלֶת.

הַהִתְפַּכְּחוּת בַּשַּׁחֲרִית הַמְּקִיצָה

מְטַלְטֶלֶת. זוֹרַחַת בִּצְעָקָה דֶּרֶךְ

לְלֹא מְנוּחָה. לֵךְ לְךָ. לֵךְ בָּרַח.

קַצְתִּי בְּכָל שֶׁנּוֹתָר בַּדֶּרֶךְ לָאוֹצָר.

חַיַּי אֶפְתַּח, נָמֵס נִמְסָךְ

לְעוֹלָם בִּלְתִּי נִשְׁכָּח.

(מתוך "אל אוצר בלתי נשכח", עמ'12)

 

אני מעז לומר כי הרצל חקק נולד להיות משורר, ויש בי תחושה כי דברי השירה נחקקו בו עוד בהיותו ברחם. דומה שכבר אז הייתה השירה יקיצתו אל השחר שלו. מאז הגיח אל האור שורות של שיר פיעמו בו. כך הוא חש, ואני שואל באם הוא מאושר. נראה שהוא מתוסכל מיכולת עצמו לחוש דברים אך לא להניע אותם. כי הוא תלוי בשירה, לא היא תלויה בו. היא סם חייו ולעתים זהו סוג של מעמסה. כי משורר הוא משורר והמילים שלו במרבית המקרים נותרות מילים מעניקות  ניחומים בלבד, שבורא המילים נתן אותן בידיו. הנה באה לפי-כך השירה עצמה, נסתרת או גלויה, מפויסת או נסערת ותופסת מקום לא מבוטל בכל מהלך של חייו. והיא ארספואטית באופן נכבד בין דפי הספר, אלא שמפאת אורכם של השירים אצטט על-פי טעמי חלקים מתוכם.

 

קָשֶׁה לָהּ. קָשֶׁה לִי. אֵיךְ

תְּכַל הַנֶּפֶשׁ לְבַטֵּא רְטָטִים

וּמִפְרָשֶׂיהָ נִשְׂרָטִים.

נִשְׁאָבִים. כֹּחִי אוֹזֵל. מָה אָבִין.

מָה אֶכְתֹּב. לַאֲנָחוֹת.

עַד צֵאת נִשְׁמַת.

נָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם.

גִּמְגּוּם וְגַם. בִּשְׂפַת הַיָּם.

הֶגֶה וָהִי. סַף הַבִּטּוּי.

שְׂפַת הָרַחַשׁ

הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּצְחִי.

(מתוך "חסד השירה", עמ' 96)

 

כך הוא מבכה את השפה ההולכת ונשחקת ונעשית גמגום יומרני וכמעט חסר פשר, ובעזות מצח להיקרא לא פעם שירה. ולא רק אותה הוא מבכה. גם את עצמו הוא מבכה. על שהוא מוצא עצמו בתוך הגמגום שמסביבו, שצר על עולם המילים שלו, שמקפח אותו. שנוגס בו ועושה אותו נגוס, כאילו לעוס. כאילו אותו גמגום הוא עיקר. דומה שזה נעשה מרכז הבמה, נשמע בראש חוצות ובני אדם תמִּים סבורים שזהו הדבר.

הוא מתקשה לסלוח, חש אובד, חש שהוא כותב "לאנחות". בתחושותיו העמוקות, באותה זָכּוּת שמפעמת בו, השירה עצמה היא ישות בעלת נפש משלה. ישות שיש לה נוכחות, שאפשר לחוש ולחוות אותה, וכמה טוב והזוי וסוחף להתפלש ולהתעלס אתה. מילים הן לבושה המוכר לנו של השירה. אך הלא יודעים אנו אלו עולמות שונים ומופלאים מסתתרים מאחורי המילים. השירה היא חסד, אומר לנו הרצל חקק ברטיטה, ואל לנו לסחור ולבזות את החסד הזה שנתן לנו אלוהים. אמנם לא כדי שנברא, כמוהו, אבל כדי להביא נחמה ולעדֵן את ההוויה. ראוי לנו אפוא לנהוג בחסד הזה ביראה.

 

קוּם אֶל הַחַלּוֹן בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה.

תִּצְעַק בְּךָ זְרִיחָה, דִּמְעַת זֹהַר

דּוֹרוֹת לֹא נִרְאָה.

הֵן תָּקוּם כְּנָבִיא

לְטַהֵר, לְתָאֵר, לְסַפֵּר.

מִן הָרָז. מֵעַז.

_ _ _ _ _ _ _

זְמַנְּךָ לְהַתְחִיל.

הָעֵט יַאֲצִיל פָּנִים.

בְּרֶגַע נָדִיר, מֵעֹמֶק הַיְגוֹנִים.

תִּגַּע בַּקֵּן. תָּעִיר צִפּוֹר. תְּשַּׁלַּח

מִלִּים וּמָזוֹר.

וּבָא הַקּוֹל: אַיֶּכָּה.

כַּאֲרִי תָּקוּם כֹּהֵן קָדוֹשׁ

אֶל תִּקּוּן הָאוֹר.

יְבָרֶכְךָ וְיִשְׁמֶרֶךָ וִיחֻנֶךָּ.

(מתוך "קום כהן האהבה והאור", עמ' 146)

 

השורה האחרונה בשיר לקוחה מתוך ברכת הכוהנים, אותה מברכים הכוהנים את המתפללים האחרים בבית הכנסת בעודם כסויים בטליתותיהם, אינם מבחינים בפני המבורכים ואינם יכולים לזהות אותם. ללמדך שכול בני אדם הם שווים, שאין הבדל מי עומד לפניך. ואנו עדים לכך שמתוך שליחות דומָה חש המשורר שלנו בבואו אל השירה. יש בו חרדת קודש, כמוהו כאחד שאכן נשלח. אבל גם כאחד מאותם נביאים של זעם. הוא כועס כמוהם ורוטן וחש מבוזה בהתייחסות אל השירה, אל נפשם של הדברים. אל אותה רוח שאמורה לפעֵם, אולי ההתפעמות שאליה התכוונה הבריאה.

הקדמוניות טבועה בו פנימה, בהרצל חקק. אותה היוליות של עולם מתהוֶוה כאילו עדיין מפעמת בו. שירתו, גם כשהיא שירת חולין, היא נובעת מתוך באר שתורת ישראל טבועה בה ומפכה היטב במימיה. היא נדלית עם המילים שהוא כותב ומביא לנו מתוך אותה קדמוניות שכנראה מהדהדת בו. לעצמו הוא כותב, לנו ולשירה עצמה. זו המתייסרת במה שמתחולל מחוצה לה, וכמו מבקשת ממנו להלבישה בַהוד הראוי לה.

כי היא נמצאת בכל מקום, הוא חש בה היטב. היא מלווה ואופפת אותו. אפילו כאשר הוא מתאר את הנשים שהוא מכיר, שעומדות ומבשלות והאדים עולים מן הקדרה. אינו שוכח כי בְּשומת המאכלים המתובלנים העולָה מן הסירים כמוה כשירה לחֵך. ובמחזור השירים המעורר, "קסם המטבח, מנגינת חייהן" (עמודים 173 עד 177) הוא כותב:

 

בְּסֵפֶר הַבִּשּׁוּל הַזֶּה

יֵשׁ דֶּלֶת לַקֶּסֶם הָרוּחָנִי. יֵשׁ מִסְתּוֹר

וּמַחְשָׁךְ. נִצּוֹצוֹת

מִנְּשָׁמוֹת שֶׁשּׁוֹתוֹת רָזִים

מִכָּל פַּךְ וּמִכָּל פַּח. כְּלֵי מִטְבָּח.

_ _ _ _ _ _ _

לְיַד הַוִּילוֹן תָּשִׁיר אוּם כּוּלְתּוּם

מוּל עֵינֵיהֶן שֶׁכֹּה יָּפוּ.

"הַחֲזִירוּ אוֹתִי לַיָּמִים שֶׁחָלְפוּ".

בְּסֵפֶר הַבִּשּׁוּל הַזֶּה

הַטַּעַם לֹא חָלַף

וְתָמִיד יְשָּׁכֵּר.

_ _ _ _ _ _

ובהמשך הוא כותב:

שִׁירַת הַזְּמַן נוֹתֶנֶת חַיִּים לַצַּעַר

וְלַזִּכָּרוֹן. עוֹד פַּפְּרִיקָה לֶעָבָר.

לָאֵדִים הָנּוֹסְקִים

פִּרְפּוּר כְּנָפַיִם וְרֵיחַ שֵׁכַר.

 

"מנחה לגיבורי החיים" קרוי השער שממנו הועתקו הקטעים שהבאתי. האנשים הפשוטים, היומיומיים, הטובים והזכים, הם-הם גיבורי החיים בעיניו. וכבכול ספריו הקודמים, נראה שעבָרה של המשפחה ודמותה של האם האגדית נוטלים בספר את מקומם המקודש. אין ספק שדמויות אלו הן-הן דמויותיהם של גיבורי חייו. גם כאן, בספר שיריו התשיעי, עדיין עומדת האם הנערצת במרכז ועדיין נכתבת שירה חובקת בהשראתה.

ארבעה שערים בספר, חוץ מהנספח הכולל לקט של שירים מספרים קודמים או פרסומים שלא הוכנסו לספר אחר. ואִילו אחד השערים מוקדש לדמויות מוכרות לנו מעולם השירה והספרות בכלל, אף לדמויות גדולות מן המקרא. איני מתיימר כמובן להביא את כל טעמיו לכאן, בוודאי לא להקיף את כל מחזורי השירים שבספר העב הזה. עשיתי אפוא ללקט מן השערים, מזה ומזה ככל יכולתי הדלה. אבל אל נא נשכח את מקורותיו של הרצל חקק, האחוזים היטב במקורותיה של היהדות ובעומקיה העתיקים כמו באלה החדשים שמקרוב באו.

 

הָאָרֶץ נִשְׂרֶטֶת תָּוִים. מִכָּאן.

הַמְּשׁוֹרֵר בִּמְעִיל צְבָאִי.

בָּא וְלֹו אוּגְדַת מִשְׁכָּן.

כָּאן קְדֻשַּׁת הַשִּׁירָה

תָּקִים לַחַיִּים וְתָאִיר.

אוֹר נְבוּאִי בְּאֻגְדַּת הַחַיָּלִים.

בַּטּוּר הַשְּׁבִיעִי.

(מתוך "קו הגורל", עמ' 112)

 

הנה איך במהלך מהיר הוא מצליח לחבר עבר והווה, מן המקורות אל ההוויה, ולא קשה לנו להבין במי מדובר. אבל על כל מקרה הוא מוסיף בשורה הראשונה של הבית הבא ואומר: "קְצֶה הַמַּגָּשׁ הוּעַם." ככלל, בשער "צוהר לזמן שירה" הוא משוחח בשירתו עם דמויות רבות אחרות מלבד אלתרמן. הוא משוחח גם עם גנסין ועם ביאליק וטשרניחובסקי, עם ברנר ועם ברדיצ'בסקי ועוד קלסיקנים רבים וטובים. עם כולם הוא "משוחח", מעלה אותם כמי שחושש להישמטותם מן הידע וההכרה הקולקטיביים שלנו.

ואִילו מתוך הדמויות שמן המקורות שעליהן כתב, אביא את השורות המפתיעות הבאות:

 

נִצֶּבֶת לְיַד הַחַלּוֹן. הָעֵץ מִצְטַמְרֵר.

נֶעֱצֶבֶת כַּיָּם. הָרַעַד הַקָּדוֹשׁ חוֹתֵר

נוֹשֵׂא אֶת הַקּוֹל.

אֵם סִיסְרָא צוֹפָה מוֹרָא

בְּעֵין הַסְּעָרָה. תַּם הַקְּרָב. וְלֹא שָׁב.

מְחַכָּה לוֹ בְּכֻתָּנְתּוֹ סְפוּגָה

מְשִׂמְחָתּוֹ. מִדָּם אוֹיְבָיו.

הַחַלּוֹן בְּשָׁחֹר נִצְרַב.

זֶה גֶּחַל עֵינֶיהָ שָׂרַף. עָלֶה רוֹעֵד

מְחַשֵּׁב לִנְשֹׁר. הַאִם בְּנָהּ יַחֲזֹר.

נִפְרַם בִּגְדָהּ, פְּרוּעוֹת שֶׁפְּתַיָּה.

מֵאָה יְבָבוֹת וְהֵן חַדּוֹת. כָּל לֵב

חָשׁ בָּחֹוד הַמַּפְחִיד. שֶׁבֶר זְכוּכִית.

מִשִׁמְשָׁתָהּ יְקוּם הִתְנַפֵּץ. חָרַב.

אֶחֱרוּ פַּעֲמִי מַרְכְּבוֹתָיו.

(מתוך "ללא שם, אם סיסרא", עמ' 218)

 

איך מצא הרצל באותם נהרות של מחשבתו את האישה הזאת חסרת השם? איך חש את האֵם הזאת, אֵם באשר היא, אֵם שבנה עומד בראש צבא אך הוא ילד שלה עדיין ולבה חרֵד לו? אני סבור שהגותו בדמות המתאמללת, האחורית והעלומה הזאת שבמקורותינו היא סמל לגדולת רוחו, נפש יוצר צרובה בתחושות-אנוש וחמלה, והוא מביא אותה כסמל לאימהוּת חרֵדה באשר היא. בכל תקופה ובכל מקום. וכמה אקטואליוּת יש בדמות האישה הרחוקה הזאת, יצירת כישרונו ומנעַד הגותו של המשורר.

שירתו של הרצל משתפכת ממנו. חריזתו כאילו מקרית. רק לכאורה. היא לא מתיימרת  להיקרא חריזה, אינו שבוי לה אך היא בתוך השורות. נראה שאילו כתב פרוזה הייתה זו מתנגנת בתוך המלל מאליה ויוצרת מוסיקה משלה. ואומר אפוא בסיום רשימתי, שבוודאי עוד רשימות רבות תבואנה אחריה, כדי לדון במי שמצוי לעניות דעתי בחזית השירה העברית - ואלה תהיינה מקיפות יותר, דידקטיות יותר, מתדיינות יותר על הסגנון ועל מצלול כתיבתו ותסברנה את גודל שירתו.

ובינתיים, והיות והרצל חקק הוא תאומו של המשורר בלפור חקק  - שעל ספרו כתבתי והרשימה עולה בימים אלה - ושירת שניהם נישאת במקביל וראויה אני ממליץ עליהם כאחד, בצניעות ולאן שיגיע קולי, כמועמדים לפרס ישראל על מכלול יצירתם השירית היהודית-ישראלית.

*

(הרצל חקק: "שחרית לנצח", הוצאת "צור-אות" ו"שלהבת" 2016, 312 עמודים)

_________________

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים