מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
חממה יולדת / עמלה עינת

מתוך הספר קריאת הדולפינים

 

כמו סיפור דוקומנטרי: חממה יולדת.

חממה מוציאה את הילד! מהר! הצעקות של ניסים הדהדו בבוקר ההוא בכל המעברה, הוא רץ להביא את עיישה מהקצה השני של משטח האוהלים.

אוסקוט יא איבני, היא מרגיעה אותו. אוסקוט. לוקח זמן.

חממה גונחת על מיטת הברזל באוהל החשוך.

לא לפתוח, מסמן ניסים לעיישה שהרימה לרגע את כנף הברזנט שייכנס קצת אור.

הנשים מתגודדות מחוץ, מעילות את שפתיהן לקריאות השמחה שבדרך.

תצעקי, יא מרה, כשכואב, עודדה אותה עיישה. תצעקי. זה טוב. טרחה סביבה בכל האביזרים שהביאה.

חממה ממוקדת כולה בכאביה.

איי, היא חונקת צעקה שתפרוץ בעוד רגע. איי, אימא שלי.

עוד מעט, עוד קצת, מלטפת עיישה את מצה המיוזע.

ניסים מתרוצץ סביב האוהל. רק שיהיה לנו בן בארץ הקודש. זה יהיה הסימן לגאולה שלנו כאן.

ברגעי ההפוגה העמומים שבין ציר לציר הוזה חממה את ימיהם במדבר: היא מהלכת כשידה הקטנה של ציונה אוחזת בחוזקה בשולי שמלתה. ניסים פוסע לפניהן, בודק את הדרך צעד צעד שלא תמעדנה. היא מתנשפת אחריו, גומעת מדי פעם מחמת המים החמים שהוא נושא.

את מוכרחה אישה. את מוכרחה בשביל הילד שבבטן שלך.

בימים האחרונים איבדה את מימד הזמן. אפילו את רגליה הפצועות כבר לא הרגישה. ההליכה במרחבים הבוהקים הפכה לאוטומטית. כבר לא הרימה את עיניה קדימה. רק בדקה מדי דקות את אחיזת כפה של ציונה. הם יגיעו. הם חייבים להגיע בזמן.

עכשיו תנוחו, היה ניסים מכסה אותן בעבאיה שלו בלילות הקרים על האדמה הקשה.

כשהכאב מפסיק תנוחי, צועקת עליה עיישה. תיקחי הרבה אוויר ותנוחי.

לפנות בוקר לא יכלה חממה להתאפק עוד. היללות הארוכות שלה נשמעו בכל המחנה: אימא שלי, איי אימא שלי, דיי.

ציונה התכווצה ונעלמה בפינתו החשוכה של האוהל. ניסם ברח עד לקצה המאהל, אבל גם שם קלטו אוזניו את הרי צעקותיה.

חממה החזיקה בכוח בידיה של עיישה, שרטה את ידיה.

עוד קצת, ניגבה זו את פניה בסחבה הלבנה שקרעה מאחד הסדינים. עוד קצת סבלנות.

בבוקר הגיעה אחות מהמרפאה ודרשה בכל תוקף שייקחו את היולדת לבית החולים הקרוב. כאן לא ארץ פרימיטיבית שיולדים בבית, חשקה את שפתיה. בטח שלא באוהל, בלכלוך הזה.

עכשיו מהר, תפתחי את עצמך מהר, לחשה עיישה באוזניה של חממה כשהיא לוחצת לחיצות קצובות, ארוכות על בטנה.

א-י-י!!!

יש בן, ניסים! יש בן! צעקה עיישה תוך שהיא קולטת לידיה את הפעוט הנוטף.

עיולי השפתיים של הנשים סביב האוהל הפכו ליודלים של שמחה גואה, ותוך כך פרץ פנימה הרופא שהזעיקה אחות המרפאה, סילק את עיישה מן המיטה המחופה, עשה מה שעשה וכעבור רגע היה התינוק בידיה של האחות ואחריו חממה מובלת באלונקה לתוך האמבולנס שצפר בכל כוחו להזיז את מחסום הנשים מהדרך.

חממה הייתה הלומת אושר מרבע בו בקע התינוק החוצה. היא נגעה באצבע רועדת בפלומת השיער השחור-סמיך שכיסתה את ראשו, והוא עיווה את שפתיו ופקח עיניים כהות עטויות בוהק עמום שלא תשכח לעולם, שנטמעו בתוכה מאז.

באמבולנס החזיקה האחות את הילד עטוף כולו על הספסל מולה. לחממה-יונה (כפי שנרשם שמה בידיהם בפתק הכניסה לבית-החולים) שהושיטה אליו יד מתגעגעת, אמרה: עכשיו לא לגעת. לא לפני שירחצו אותך מכל הטינופת של האוהל. את יודעת מה זה יכול לעשות לתינוק קטן כזה?

אחרי שלושה ימים, כשפינו את חממה מבית החולים הביתה, אמרו לה שבגלל הלידה באוהל, הילד חייב להישאר לבדיקות עוד כמה ימים. אנחנו נודיע לך מתי לבוא לקחת אותו, את מבינה? שאלה אותה האחות.

חממה הייתה המומה. אני רוצה לראות אותו, ביקשה בשקט.

עכשיו הרופא שם. תבואי מחר, אמרה לה האחות שכבר הובילה-גררה אותה במדרגות החוצה.

איפה הילד? שאל ניסים שחיכה עם ציונה הקטנה בחוץ. אני רוצה לראות את הילד שלי.

מחר, אמרה האחות. עכשיו תלכו מפה. אתם מפריעים לעבודה. מחר.

עד מותה חזרה חממה על אותן מילים בלי הפסקה. בנסיעותיה לבית החולים ובחזרה ממנו, בבקרים, ברגעי ההתעוררות, בערב לפני שהייתה נופלת עליה תרדמת הסיוטים: אני אשמה שהשארתי אותו, אני אשמה שהסכמתי להשאיר אתו. גם אתה! הייתה מתנפלת על ניסים תוך כך, והוא זז הצידה ממנה ונסגר בקיטון הקטן שליד המטבח ליד מגרות הניירות שאסף לצורך הבירור שיברר פעם בעתיד עם כל הפקידים האלה שעוד יבוא יומם.

איך נתת לי להסכים להם? היו יללותיה היומיות מלוות אותו, חודרות למוחו עוד ועוד.

 

ציונה גדלה שקטה ומרוטת פנים בין היללות האלה והשתיקה המוחלטת שנותרה אחריהן. רק באמצע כיתה י' הפכה לפתע לתלמידה השקדנית והמבריקה ביותר בשיעורי ההיסטוריה. אף אחד, ובוודאי לא רינה המורה, לא הבין מה קרה לה פתאום. עד כדי כך שאפילו חמי, חברה המועדף, התחיל להרגיש מקופח. אי-אפשר היה לומר אמנם שממש התנכרה לו, אבל כאילו משהו משמעותי מאוד הסיח את דעתה ממנו. בהתחלה חד שמישהו אחר. אולי אפילו ניר שניסה מאוד להתחבב עליה מתחילת השנה. אבל אחרי שעקב אחריה מהצד כמה ימים, ראה חמי שזה לא זה. עוד שבוע שלם עבר עד שאזר אומץ, ואחר-צהריים אחד משך אותה בתואנה כלשהי לביתו, סגר את דלת חדרו אחריו, הרים בשתי אצבעותיו את סנטרה, הכריח אותה להסתכל ישר אל תוך עיניו ושאל אותה מה קרה.

הסיפור שגמגמה באוזניו היה מוזר. עיניה היו לחות. אני לא מאמין, אמר בתדהמה, איך זה יכול להיות בכלל? ומייד התעשת. אני אעזור לך לחפש, הודיע בהחלטיות, אנחנו נמצא דרך.

ציונה הסתכלה בו במבט ממוקד ועם זאת מרוחק. כאילו למרות ההבטחה שלו היא עדיין בעניין הזה לבדה, לעצמה. כאילו אף אחד חוץ ממנה ומהמשפחה שלה ממש, אפילו חבר קרוב כמוהו, לא מסוגל ממש להשתתף בסיפור שלה, בזכר זעקת השבר של אמה מעבר לשער בית החולים הנטרק בפניה.

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים