מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹהרשות נתונה/
יוסף כהן-אלרן

בלפור חקק, בזרימה של שירה שמפעפעת בלא לעצור, מביא לנו בספר שיריו החדש "רשות לתיקון עולם", אוסף שירים עצום שנצבר בשנים 2015-2010 והוא שופע כל כך, על דפיו ועל ארבעת שעריו ועל הנספח שבו, שפע שנכתב מתוך זרימה בלתי פוסקת.

*

כְּשֶׁתָּפְרָה לִי כֻּתֹּנֶת אִמִּי

לָבַשְׁתִּי הַכֻּתֹּנֶת בְּשָׁכְבֵי וּבְקוֹמִי.

אָמְרָה לִי: זֶה בֶּגֶד זֶהוּת.

וְיָדַעְתִּי שֶׁהַשִּׁירָה – בֶּגֶד נִסְתָּר

לְתַקֵּן מְצִיאוּת.

 

אוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת לַשְׁתִּי מִן הַקְּלִפּוֹת

גְדִילִים עָשִׂיתִי כֻּלִּי לָהוּט.

אֶל מִפְגָּשׁ הַדּוֹרוֹת אָבוֹא

בְּכִיסִי מִלִּים מִגְּלִימַת סָבִי הַתָּם

מִכְנַף אֲבוֹתַי, מִכַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם לְדוֹרוֹתָם.

זוֹ כְּסוּתִי שֶׁבָּהּ חוּטִים וּקְשָׁרִים.

אֵינִי הוֹלֵךְ אַחַר הָעַיִן וְהַלֵּב

כִּי אִם בְּעִקְבוֹת הַשִּׁירִים.

(מתוך "רשות לתקון עולם - נוסח ב'", דש הספר)

 

יש בשיר הזה איזו קדוּשה. כמוהו כהולדת נביא שבא לתקן עולם. כאילו משחו אותו בשמן הנבואה והמטלה הזאת נחתה עליו כאשר הלבישה אותו אמו בכתונת שתפרה לו. כאילו אמרה לו לֵך לשורר. לך להינבא על השירה. כאילו מלאו כיסֵי הבגד שהעטתה עליו בשוּרות של שיר. והוא עוד ילד וכבר יודע. כי הצלילים במוחו הדהדו שירה, וכמו קיבלה אמו על עצמה תפקיד של מי שעליה למשוח אותו ולעשותו קודש לשירתו.

הוא מאמין בכך, וכאילו לובש עדיין את אותה כתונת קטנה, לפי כך עוטפת אותו תחושת של השליחות אשר ניתנה לו. הוא מודה ומצהיר על כך. וכמוהָ כהצהרה היא עובדת הבאתו של השיר שנבחר על ידו אל דש הספר, מתוך רצון שדבר ראשון ייתקל בו הקורא. מי שלכאורה מייעדת אותו, אמרנו, היא אמו, וכמו שמצאנו אותה בספריו הקודמים כך גם כאן, זהו מקומה של האם – להיות נוכחת ונערצת כמי שהביאה אותו אל חייו. כמו שהמשפחה שמסביבו נותנת לו הוויה של חיים, כמו קרוביו כולם, אלה שהכיר ואלה שלא הכיר. אלה החיים כמו אלה המתים. אלה שמתו בשיבה טובה ואלה שנרצחו באותה ארץ ישנה. כולם מלווים אותו, אינם מניחים, מאכלסים את שירתו.

 

אֲנִי שְׁלִיחַ צִבּוּר

שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי

שֶׁל אֵלֶּה שֶׁנִּמְחֲקוּ מִמֶּנִּי

בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם

וְהֵם נְטוּעִים בִּמְחוֹז הַחֲלוֹם

 

הָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם

יוֹצְאִים מֵאַלְבּוֹם מִשְׁפָּחָה מָחוּק

בָּאִים אַחֲרַי לְכָל זְמַן וּמָקוֹם

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה אֲסוּפִי וְשָׁתוּק.

 

הָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם

רוֹצִים שֶׁאֶרְאֶה בְּעֵינָם.

בָּאִים לֶאֱחֹז בְּקֻלְמוּסִי

רוֹצִים לִכְתֹּב עַצְמָם

כִּרְצוֹנָם.

(מתוך "לכתוב כרצוני", עמ' 77)

 

מפאת אורכם של השירים, ברוב המקרים רק אצטט מתוכם. ואם אישאל מיהם אותם אנשים שרוצים להיכתב כרצונם, אומר כי בוודאי רוב אלה שאינם. אלה שנלקחו ואבדו בכוח הרשע. כי הוא מרבה לספר לנו על אותו ליל הפרהוד הנורא שבו נבזזו בתי עסק, ועלו באש בתי מגורים של יהודים בבגדד בערב חג השבועות של שנת 1941, שבו נטבחו מאות יהודים חפים, שבו נאנסו נשים ונערפו ראשים – כל אלה אינם מניחים לנפש כואבת שבאה לשורר. כאילו השביעו אותו כל אלה לבוא ולומר לנו את דברם.

הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר בְּלִבִּי

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ

בְּשָׁעָה טוֹבָה וּבְשָׁעָה רָעָה

הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִלְחֲשִׁים בְּפִי

בְּלֶכְתִּי בְּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

הַשֵּׁמוֹת שֶׁלוֹחֲשִׁים עִמִּי: שְׂפָתַי תִּפְתַּח

לְבַל יֻדַּח מִמֶּנִּי נִדָּח –

_ _ _ _ _ _

וְעַד הַמִּדְרָשׁ: הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ

קֹדֶשׁ הֵם. כָּל שֵׁם מְפֹרָשׁ.

הֵם סֵפֶר חַיַּי.

לָהֶם בְּשִׁירַי אֲשַׁלֵּם

נְדָרַי.

(מתוך "השמות הללו ", עמ' 88)

 

שער שלם הוא מקדיש בתחושה של חוב-הוקרה והצדעה לאנשי שירה וספרות בכלל. אולי כדי שלא יישמטו מן התודעה, מזיכרונה של אומה שדומה עליה כי ממהרת אי-אלו דברים לשכוח. והוא מתכתב ואומר דברים אל עזה צבי, אל דבורה ברון ואלישבע, ויוסף חיים ברנר ואצ"ג, ויצחק שמי ושאול טשרניחובסקי ודויד שחר ורשב"ג, ועגנון ורבי מרדכי שרעבי, ואולי לא את כולם מניתי, מי קדום יותר ומי קדום פחות, אך הוא מחובר תמיד אל קרקע מוצקה, אל יוצרי אמת, אל מקורות נאמנים. אינו שוכח קדמוניות, אינו שוכח ראשונים, אגדיים. גם אינו שוכח להעלות אלו דמויות מוכרות  מתוך אותה היוליות נושנה. אם זו שרה האם, ואם זה יצחק הבן, ואם זה שאול אצל אשת האוב, ואם זה שמשון אצל דלילה. והוא זועק את זעקת העקידה שאינה נגמרת, אוי אברהם אברהם, האם נבואה מרה הייתה אותה עקדה, אברהם! וכואב את כאבם של ההולכים בכל דור ודור ללא שוב, כאילו אברהם מביט בם ושותק, והם הולכים כמו בתוקפה של איזו נוסחה מקוללת שאין מי שביכולתו לפתור אותה.

 

בִּשְׁנָתִי אֲנִי צוֹפֶה מֵרָחוֹק בַּחֲשֵׁכָה:

יָדָיו עֲקוּדוֹת מְחַכּוֹת

עֵינָיו שְׁתוּקוֹת

לִפְעָמִים נִדְמֶה: הוּא מֻתָּר מִן הַחֲבָלִים

וְאָז בָּאִים לוֹ חֲבָלִים אֲחֵרִים

בְּכָל דּוֹר הוּא הָאוּד

וְהוּא נוֹתָר עָקוּד.

 

בִּשְׁנָתִי אֲנִי קָם בְּלַיְלָה:

בְּכָל דּוֹר הָעֲקֵדוֹת חוֹזְרוֹת וְנִבְרָאוֹת

וְעֵינָיו שֶׁל הַיְּהוּדִי לֶאֱלֹהֵי צְבָאוֹת.

קָשֶׁה לִי בִּשְׁנָתִי לִרְאוֹת

שֶׁיִּצְחַק מוּנָח עַל הַמִּזְבֵּחַ

חַי בָּעוֹלָם לְלֹא אָב

מְבַקֵּשׁ אַיִל נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

 

עֵת שְׁעַרֵי רָצוֹן לְהִפָּתַח.

יִצְחָק עוֹדֶנּוּ עָקוּד עַל הַמִּזְבֵּחַ.

(מתוך "ויצחק עודנו עקוד", עמ' 181)

 

אני מוצא כאן יכולת בלתי רגילה ועמוקה לברוא או לחוש מצב, כמו המצב שבו היה נתון יצחק בשעה ההיא בה הוא מונח עקוד על המזבח וחי בעולם ללא אב, כמו בנצח שאין בו גואל. וזה אכן מנציח ומנכיח את תחושת הרגע שבו כל החיים מתנכרים לאדם הזה. שהאדמה והשמים והאב שהולידו וגִדלו בגדו בו, והוא מקווה לנס שיקרה ויציל אותו מן המוות המיותר והלא מובן הזה. זוהי יכולת עזה לחוות ממרחק של עולם אחר את תחושת אותו הרגע, ולחוות אותו בתוכו כדי כך שיוכל במילים אחדות שלו לבטאו.

 מאמין אני כי תחושתו נולדה מן האקטואליות של העקדה. עם אובדנם ללא פשר של צעירים יותר וצעירים פחות. אם מכאן ואם משם, אם מתוך כפיית הרגע ואם מתוך לחש  שנשתל בתוכם והם הולכים בידיעה שזה יכול להיות מותם. כמי שנולד לזעוק, כמי שנולד לתקן עולם, הוא זועק את זעקתם. את זעקתו של העם, את זעקת העולם. אולי אף את זעקת הבורא ששוב אינו שולט באדם.

אך כמי שמתנער אל חייו שלו אומר:

אֲנִי בָּא אֵלַיִךְ בְּזִכְרוֹנוֹת

וְגַם בִּשְׁנָתִי

וְאַתְּ מְשִׁיבָה אֵלַי בַּחֲלוֹם

הֵדִים נִשְׁבָּרִים

אֶל תּוֹךְ דַּלְתִּי

 

שָׁלַחַתְּ אֵלַי מִמֶּרְחַקִּים

עֲנָפַיִךְ שָׁרִיגַיִךְ שַׂעֲרוֹתַיִךְ

לִלְכֹּד אוֹתִי בְּחוּטֵי חֹשֶׁךְ

וּכְשֶׁגּוּפִי שׂוֹחֵחַ עִם גּוּפֵךְ

יָדַעְנוּ לִרְגָעִים מַהוּ אֹשֶׁר

 

כְּשֶׁהִשְׁכַּמְנוּ אֶל הֵבֹּקֶר יַחַד

פָּנִים אֶל פָּנִים

עוֹר אֶל עוֹר

אֵינֶנִּי זוֹכֵר מָה הָיָה

 

הַזִּכָּרוֹן לֹא הִתְפַּכַּח מֵאָז.

הוּא נוֹתָר שִׁכּוֹר.

("שיר שיכור", כל השיר, עמ' 226)

 

בּזה הוא מתנחם. בָּה הוא מתנחם. כי איש של נחמות הוא. השירה שנולדה בו נותנת לו את התקוות. המצלול המהדהד מִמנה נותן בו נחמות. שירי האהבה שנולדים בו הם משירי האהבה היפים ביותר בעיניי. הוא מתמסר לרגש, מניח לעצמו להיסחף, מניח לעצמו להיות נתון לה. לה לתחושה. לה לאהבה. לה לאישה. והרוח הופכת גוף. והגוף נעשה קדוּשה. והקדוּשה נותנת בו חיים. מעגל של נתינה וקבלה. וכך הוא מתנחם ומנחם במתת שניתנה לחיים. הוא חופן אותה, את המתת הזאת. שואף אותה. חובק אותה. כי דומה שאין יקר ממתת האהבה, מסחף החושים הכובש, שמוליד את רטט השירה.

ומדוע אני אומר כל זאת? כי בלפור חקק הוא משורר מאוהב. מאוהב באהבה, בחושים, בתחושות, ביופיים של הדברים, ביופיו של האדם, ביופייה של אישה. מאוהב בטעמם של החיים. הוא רומנטיקן שמאוהב במראה המלבב. בטעמו ובריחו של הגוף. ואולי אין זה אלא תיקון כלשהו שעשה אלוהים לחיים.

 

בְּהַטִיבֵךְ אֶת הַנֵּר

קֹדֶשׁ הָרוּחַ וְהַיָּמִים

אַקְטִירֵךְ לַעֲשׂוֹת בָּךְ

קְסָמִים.

בֵּין עַרְבַּיִם אַקְטִירֵךְ

לְמַעַן תִּהְיִי לִי

קְטֹרֶת תָּמִיד.

 

אֶת טַעַם הַלַּיְלָה שֶׁל הַלֵּילוֹת

לֹא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

כָּל הַלַּיְלָה אֶשְׁאַף

אִשָּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ.

עַד שֶׁיַּעֲלֶה הָאוֹר לֹא נָנוּחַ.

שׁוֹאֲפִים עַד כְּלוֹת

טָעַם הַבָּשָׂר טָעַם הָרוּחַ.

 (מתוך "טעם הבשר טעם הרוח", עמ' 211)

 

הכתיבה שלו פעמים רבות רומנטית ונודף ממנה, אם בהסתר ואם בגלוי, רגש האהבה והכמיהה עצמה לאהוב. הוא כותב ישירות אליה, אל זו שעומדת מולו בעת הכתיבה, מחזר ומלַבה בה את התשוקה. הכתיבה לובשת אז צורה רכה יותר, מתחרזת ונעשית קצבית יחסית, מקבלת משקל ומתנגנת. אהבת הגוף מביאה לו התענגות שמביאה את אהבת הנפש, ואהבת הנפש נוגנת בו שירה. צלילים ואֵדים מבושמים שבמוח הנה הופכים למילים שנכתבות עבורנו.

ואם נשוב להיפוך יוצרות שבעולם, ואם נאמר כי החיים אינם אלא פרולוג והשירה היא החיים עצמם, דבר שיכול אמן לא פעם לחוש, רק מטבעם של הדברים יהיה למצוא אמירות כאלה שבות ומשתלבות בין שורותיהם של שירים בדפים לא מעטים ואף בשערים השונים.

 

אֲנִי בָּא מִבְּרִאשִׁית

לְבַקֵּשׁ אֶת שִׁירַת חַיָּי.

בִּזְמַן הַמִּלִּים

הַשִּׁירָה מִמֶּנִּי אֵינָהּ נִפְלֵאת

וַאֲנִי עוֹשֶׂה הַכֹּל

לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ בְּכָל עֵת.

(מתוך "ספרו של אדם", עמ' 288)

 

לפני סיום אומר, כי אין לי ספק בגדולתו של בלפור חקק כמשורר בפלג הסוגה של שירתו, ורשימתי בוודאי אינה אלא רק תחילתן של רשימות שעתידות לבוא, מקיפות יותר, למדניות יותר, חקרניות יותר, שינתחו היטב את גודלה ומנעדיה. כי אין לי ספק שהוא מצוי בחזית השירה העברית, ואסיים בשיר אהבה נפלא בעיניי, דווקא מן ה"נספח" והוא השיר הסוגר כמעט את הספר. אביא אותו בשלמותו - "שירת רבקה", עמ' 309, שיר שנכתב לפני עשרות שנים אך הדמות שבו ראויה לפרשנות בפני עצמה. ואתם, שהגעתם עד כאן, בואו והתענגו:

 

וּבַבְּאֵר אֶרְאִיתִיךְ רִבְקָתִי.

אָמַרְתִּי עַל הַבְּאֵר פְּגַשְׁתִּיךְ יְפַת הָעֶרֶב

הַשּׁוֹקֵעַ. בְּעֵינַיִךְ נִבָּט שַּׁחַר שֶׁיָהֵל. שְׁתִי

אָמַרְתִּי שְׁתִי שְׁתִי שְׁתִי מִצּוּפִי צָעַקְתִּי.

גַּם מֵעֵינַיִךְ אֶשְׁתֶּה אָמַרְתְּ. גַּם שְׁתִי וָעֵרֶב

אֶשְׁזֹר. צָעִיף פְּלָאוֹת יַהֵל לִבְּךָ הַנּוֹהֵר.

 

אָמַרְתְּ אֱהַב. אַל תֶּאֱהַב עוֹד מֵי הַכַּד

פָּנֶיךָ נִשְׁקָפוֹת בִּבְאֵרִי עָמֹק וָעֵד.

שְׁתֵה שְׁתֵה שְׁתֵה מִבְּאֵרִי צָעַקְתְּ כְּהֵד.

אֶשְׁתֶּה אָמַרְתִּי. מִשַּׁחַר עֵינַיִךְ גַּם מֵעַרְבֵּךְ הָרַד.

אֹהֶל עַל אוֹר לִבֵּךְ. תָּמִיד תָּמִיד עַל הַבְּאֵר.

 

אָמַרְתִּי אֶהֱבִי אוֹתִי אַל תֹאהֲבִינִי. וִחְיִי. לָמָּה תָּמוּתִי

צָעַקְתִּי לָמָּה תָּמוּתִי עִמִּי בְּאַהֲבָתִי. וְאֵי הַמַּיִם הַחַיִּים וְאַתְּ

אָמַרְתְּ קַצְתִּי בְּחַיַּי מִפְּנֵי אַהֲבָתִי. אִם אֵין אַהֲבָתְךָ

צָעַקְתְּ אִם אֵין אַהֲבָתְךָ לָמָּה לִי חַיִּים

 

לְבִרְכַּת בְּאֵר אֶתְרַפַּקְתִּי.

 

ובינתיים, והיות ובלפור חקק הוא תאומו של המשורר הרצל חקק שעל ספרו כתבתי ורשימתי עולה כאן בנפרד בימים האלה, ושירת שניהם נישאת במקביל וראויה אני ממליץ עליהם כאחד, בצניעות ולאן שיגיע קולי, כמועמדים לפרס ישראל על מכלול יצירתם השירית היהודית-ישראלית.

*

(בלפור חקק: "שחרית לנצח", הוצאת "צור-אות" ו"שלהבת"  2016, 310 עמודים)

______________

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים