מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
ארץ אחרת/ בלפור מור


הבוקר קמתי מוקדם. הבטחתי לאלברט, להחליף את דיוואטה הפיליפינית, שעובדת בדרך כלל במשמרת הבוקר. כל הלילה היא חיכתה בכניסה למשרד הפנים, כדי שתוכל להאריך את אישור השהייה שלה.

ובלילה הזה  הופעת בחלומי.  היום יכולת להיות בן עשרים ושבע, ויכולנו לחגוג את יום הולדתך, ושבע שנים לחתונתנו ולאהבתנו.

אחרי שהרגו אותך, השארתי את עלי ואיברהים התאומים שלנו אצל אבא ואימא שלך, וברחתי. לא הייתה לי ברירה. עכשיו אני כאן ואתה קבור שם. אני חוצה את מדרחוב נווה שאנן, שאנחנו אוהבים לקרוא לו רחוב אסמרה, על שם בירתנו  שם באריתריאה.

הבקרים ברחוב הזה  יותר נעימים  מהלילות. משהו במקום מזכיר את  מה שהיה פעם הרחוב הזה. שתי חנויות נעליים סמוכות זו לזו והמוכרים המבוגרים מדברים ביניהם בשפה הפרסית, ומבנה רחב וגדול בשלבי הריסה. אומרים שפעם זה היה בית קולנוע.  אילו היית כאן היום לצדי, לא היית מבחין בהבדל  בין הרחוב הזה לרחוב שהיה פעם שלנו. 

אתמול היה סוער בגן לוינסקי. מצד אחד צעקו אנשים מהשכונות לידנו שאנחנו, השחורים, גנבנו  להם את המדינה והם לא יכולים לחיות פה יותר. מצד שני הייתה קבוצה גדולה של ישראלים שהם בעדנו ונראים קצת בהירים יותר מאלה שהפגינו נגדנו, ובאמצע  כל זה עמדנו , ולידנו השוטרים שניסו לעשות סדר. אני ממש לא מבינה אותם. מצד אחד הם משכירים לנו את הבתים במחירים יקרים, ומצד שני מפגינים נגדנו.

בשער הכניסה לתחנה עומד שומר צעיר שאני לא מכירה. השומר הוותיק מכיר אותי, וכל יום הוא אומר לי "בוקר טוב".

"איך קוראים לך?" שואל אותי המאבטח החדש.

"רשל," אני משיבה.

"ומאיפה את מגיעה?"

"פה, מנווה שאנן. אני עובדת כאן בדוכן בתחנה," אני ממהרת לענות.

"התכוונתי מאיזו ארץ את," הוא ממשיך.

"אריתריאה," אני עונה.

בתגובה אני מקבלת משיכת כתפיים ומבט ישראלי מגחך, אבל הוא נותן לי להיכנס.

כבר שנה שאני עובדת אצל אלברט. דיוואטה שעובדת איתי  אחראית על האוכל הפיליפיני, אני על האוכל הסודני והאריתראי, ושתינו עוזרות לאלברט להכין את האוכל הישראלי. היום אני מבשלת לכבודך, ליום ההולדת. אני מתחילה לבשל את הדורה, משרה את העוף  בברברה[1] ויחד איתו אני לשה קמח, מים וחמאה מומסת ואופה את  הג'עאת, הבצק שאימא שלך לימדה אותי לאפות. כשאני מסיימת אני ניגשת לעזור לאלברט עם הבורקסים. דוכן האוכל ממוקם בכניסה הצפונית של הקומה הרביעית. אנחנו מקבלים הזמנות יומיות קבועות מהאנשים שעובדים כאן בתחנה, ומוכרים לכל מי שמבקש, בהתאם לעם ולעדה ממנה הוא בא. את האוכל שנותר אנחנו תורמים לגני הילדים שלנו באזור.

בשעה תשע מגיע יהונתן עם קבוצת מטיילים. יהונתן הוא אורח קבוע, ואנחנו מחליפים בינינו מבט של שלום.

 "אתם רואים את התקרה כאן?" הוא מצביע על התקרה הכחולה עם הנברשות. "מישהו אפילו תלה כאן יונה. מה זה מזכיר לכם?"  

"את גאלרי לה פאייט," משיב אחד המטיילים. פעם אחת שאלתי אותו מה זה גאלרי  לה פאייט והוא הסביר לי. לא כל אחת זוכה לראות את לה פאייט כמוני, אני שמחה. פעם, מזמן, הבטחת לנו שניסע לפריז. אז הנה, זה הכי קרוב שהצלחתי.

מוזרים הישראלים האלה. באים לטיול עם מדריך מיוחד, ממש בבית שלהם, במקום הכי מרכזי בעיר. זה כמו שמדריך יסביר לי על הבית שאני גרה בו. בפעם המי-יודע-כמה אני שומעת את יהונתן מסביר למטיילים שרם כרמי היה המוהנדיס של התחנה והרעיון  שלו היה להקים עיר מקורה, אבל הוא נכשל בגדול ואפילו בספר העבודות שלו התחנה לא  מופיעה.

בשעה שתים עשרה אני לוקחת את ארוחת הצהריים לאומנים בספרייה לאידיש שנמצאת בקומה החמישית בצד הדרום-מערבי של התחנה. כדי להגיע אליה אני חוצה שדרה של חנויות מזון, בגדים, טלפונים סלולריים וחלפני כספים. מראה צבעוני של שפות ואנשים ממקומות שונים. כאילו הכול נועד לשרת אותנו, המהגרים. אני אוהבת את המקום ואת המפגשים עם עובדי הספרייה.

"מאיפה כל הספרים האלה?" אני שואלת את מנדי, האחראי על המקום.

"אספנו יחד עם מתנדבים, חשוב לי לשמר תרבות שהולכת ונעלמת," הוא משיב.

למרות שאיני מבינה את הכתוב אני מדפדפת בספרים, נוגעת בדפים הישנים,  חושבת עליך.

אני חוזרת לדוכן ומוצאת את דיוואטה מכינה את האדובו המפורסם והטעים שלה, שזה בשר בקר עם עלי דפנה, חומץ דקלים, פלפל, שום ורוטב סויה. ממש מעדן פיליפיני. דיוואטה הגיעה לכאן לפני שש שנים כמטפלת סיעודית. המטופל שלה נפטר, ובינתיים מצאה לה בן זוג ונולדו להם כאן שני ילדים.

"איך היה במשרד הפנים?" אני שואלת.

"קיבלתי  את המספר מאה וחמישים. פחדתי  שהמכסה שלהם תסתיים ולא יקבלו אותי. למזלי הפקיד התעניין למה קוראים לי ככה.  אז סיפרתי לו כי דיוואטה הוא שם של אלילה פיליפינית שנותנת לך את כל הטוב שבעולם, והוא האריך לי את האשרה. יש לי הרבה מה לספר לך. חכי לי אחרי העבודה, נלך ביחד לסרט שלנו ונדבר," היא אומרת, ואני מסכימה.

אלברט מסמן לי לגשת אליו. "האנשים מהמקלט הגיעו היום וצריך לקחת לחיילים את האוכל הזה," הוא לוחש לי.

לא כל אחד יכול להיכנס למקלט. פעם בחודש הם מגיעים, ועלי סומכים. המקלט נמצא בקומה הראשונה. בדרכי לשם אני עוצרת ליד מערת העטלפים, מצמידה פני לקיר ומקשיבה להם.

עולם אחר קיים שלוש קומות מתחתינו. שטחים ענקיים, צנרת חשופה, זו שמורת הטבע שלהם . אני חוצה את שער המתכת הכבד הראשון של המקלט האטומי. צחוק הגורל שלי. לא באריתריאה, לא בסודן וגם לא במצרים, רק פה קיבלתי מקלט אטומי להגנתי. המקום מזכיר  לי כלא. אני חושבת עליך ועל איך עינו אותך שם בכלא. אל תכעס עלי, אני לא בוגדת בך, אבל חושבת גם על מוחמד, בעלי השני, שהכרתי במצרים ועכשיו הוא עצור כאן בכלא הישראלי. אני פונה שמאלה לעבר שער הכספת. מיד יוצא לקראתי חייל וסוקר אותי בחשדנות מכף רגל עד ראש. מזכיר לי את החיילים שעשו אצלנו חיפוש אחרי שנעלמת לנו. "תודה," הוא אומר לי, לוקח את המגשיות וסוגר מיד את הדלת. הם חשדנים הישראלים האלה, סומכים רק על עצמם, ויש להם סיבות. אני לא נעלבת.

אני מסיימת את המשמרת וממתינה לדיוואטה. אנו אורזות את האוכל שנותר וממהרות אל הסרט שלנו. בדרך, דיוואטה מחלקת את המגשיות לילדי הגן הפיליפיני, ואני לילדים הסודניים והאריתראים. כשאני מחלקת להם את האוכל אני מלטפת אותם, בוכה ומקווה שיש מי שמאכיל עכשיו את הילדים שלנו. בקומה השנייה של התחנה  יש בתי קולנוע. שישה אולמות עם מסכים גדולים וכורסאות נוחות, מקום שנוכל להתבודד, להיות עם עצמנו .

בדרך לאחד האולמות אנחנו נכנסות למחסן. על המדפים ועל הרצפה פזורים גיליונות עם תמונות שחקנים וסרטים שראיתי באריתריאה.

"הסרט הוא שפה עולמית של חוויות ורגשות שכל אחד בכל מקום בעולם מרגיש ומבין," אני אומרת לדיוואטה לפני שאנחנו מתיישבות.

"פגשתי במשרד הפנים את אידריסו. הוא שוחרר מהכלא וביקש למסור לך דרישת שלום ממוחמד," היא ממהרת להגיד.

אני נצמדת לכיסא, עוצמת את עיני ומשתלבת בחשיכה שבאולם, חשה את כף ידה של דיוואטה על ידי.

 "היום תורי להקרין לך את הסרט," אני אומרת לה ומתחילה לספר. "אני בת עשרים וארבע. ברחתי מאריתריאה אחרי שבעלי נהרג בנסיבות מסתוריות בזמן השירות הצבאי. יום אחד באו אנשי צבא אלי הביתה, הודיעו לי שהוא מת והלכו. ידעתי שאסור לשאול שאלות, אבל  אני הייתי מוכרחה לדעת מה קרה לו. לא יכולתי לקבל שאדם פתאום מת ואין  לזה הסבר. אחי ניסה לעזור לי בבירור העניין, נעצר ונכלא בבית סוהר. כששוחרר אמר לי שאנחנו חשודים בפגיעה במשטר. נפרדתי משני ילדַי התאומים שהיו אז בני שלוש, וברחתי. כמעט שנתיים חייתי בסודן ואחר כך במצרים, עוברת ממקום למקום בכל פעם שנפוצו שמועות על כוונה להחזיר פליטים. סיפרו לי שבישראל לא מגרשים את הפליטים ובאתי לכאן.

"אידריסו ומוחמד נמלטו מהמלחמה בדארפור. כשפגשתי את מוחמד במצרים, סיפר לי איך הרגו הסודנים את אביו ואנסו את אמו. הוא קרא על הסבל של העם היהודי בשואה וחשב שישראל תגן עליו. הלכנו יומיים עם הבדואים והצלחנו לעבור את הגבול. מכוניות וחיילים ישראליים הקיפו אותנו וחילקו לנו שוקו, לחמניות ומים. את מוחמד ואידריסו עצרו ואותי שחררו. 'הם מדרום סודן. אין להם מעמד של פליט,' הסבירו לי החיילים. אם שחררו את אידריסו, אז בקרוב אוכל להיפגש עם מוחמד. נכון, דיוואטה?" אני פונה אליה והיא מוחה דמעה.

אני נשארת רתוקה לכיסא, חולמת ומדמיינת את עלי ואיברהים, התאומים שלי, באריתריאה.

"בואי נלך נשאיר משהו לסרט הבא," מחבקת אותי דיוואטה ואנחנו יוצאות ממתחם התחנה.

יום הולדת שמח לך, אהובי היקר.



[1] ברברה – תערובת תבלינים אריתריאית בצבע כתום-אדום לוהט.

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים