מנוי לפורטל בכיוון הרוח


סקירת ערב "הממלכה" מאת אמיר אור בבית ביאליק / בת שבע גילרון

 

 

לאחר אחד עשר ספרי שירה ואפוס בדיוני בפרוזה שקולה, השיק המשורר אמיר אור את הרומן הראשון שלו, "הממלכה" – רומן היסטורי המתאר בשפה עכשווית וציורית את קורותיהם של המלך דוד וממלכת ישראל. אמיר אור אורג עלילה עשירה ודינמית  תוך שהוא משלים לפרטי פרטים את הסיפור המקראי הנמסר על ידי הסופר המקראי בצמצום רב. העלילה הקדומה מוצגת בצורה חיה ועולה ממנה תמונה ביקורתית של ההוויה הישראלית המדינית והחברתית בת ימינו,.

בערב ההשקה הוקראו סצנות מתוך הספר הנועז הרווי יצריות ותשוקה ואינו מהסס להשתמש בקללות ובתיאורים אירוטיים בצד תיאורים פיוטיים. 

חוקר המקרא ד"ר יגאל בן נון שפך אור על התקופה המדוברת והפתיע את הקהל עם גילויים מרתקים, באשר לנכונותם של פרטי הסיפור התנ"כי, וטען כי ישנם דברים שנתפסים בקרב הציבור כעובדות ללא עוררין בעוד שלמעשה אינם אלא מיתוסים שאין ולא הייתה להם אחיזה במציאות כמו למשל קיומו של העם העמלקי שהפך למטבע לשון לציון גוי שיש עמו סכסוך  יחסי איבה קשים ונשקפת ממנו סכנת קיומית מהותית. ובכן מסתבר כי האויב המיתולגי הזה הוא אכן בגדר מיתוס גרידא. ד"ר בן נון המשיך ורתק את קהל השומעים, וסיכם בכך שאם רוצים להבין את תקופת דוד על דתה ותרבותה, צריך לקרוא לא את התנ"ך אלא את אמיר אור.

בהמשך התנהלה שיחה בין דן שורר לאמיר אור על הרומן הבדיוני,  התפתחות העלילה הנרקמת ומתפרשת על פני 558 עמודי הספר, ופורשת בפני הקורא תמונה מפורטת מאד של התקופה, ושל הדמויות שנבנו בקפידה רבה. חלקן דמויות שבסיפור המקראי מוזכרות אך אינן מפותחות ולא ידוע עליהן דבר, וחלקן בדויות לחלוטין. בפני הקורא נחשף עולם שלם של תככים, מזימות, דילמות, החלטות הרות גורל, וגם לסיפורי האהבות והתשוקות של הדמויות.

עוד השתתפו בערב עורך הספר אלי הירש וחוקר הספרות פרופ' משה רון שהאירו בתובנותיהם צדדים ברומן ובתהליך העבודה עליו. 

הנעימה בנגינה על נבל, כיאה לספר העוסק במלך הג'ינג'י שמלבד כוחו בשדה הקרב ובשדה המדיני היה גם משורר שהפליא לנגן בראשית דרכו בארמונו של המלך שאול על הנבל הקדום וכך הרגיע את נפשו המיוסרת של המלך הנתון למרה שחורה ולהתקפי זעם.

את הערב הנחתה קרן קוך.

להלן קטע מהספר:

" זה היה עוד אחד מאותם ערבים בלתי נסבלים של אלול. כבר שלושה ימים שהחמסין לא נשבר והחום מפוגג את המחשבות. אפילו בפטיו של בית המלך, בין שיחי היערה והיסמין, החום כבד מנשוא, ודויד, שרגיל לשבת שם אחר הצהריים, נוטש את החצר הלוהטת ועולה לגג בתקווה למשב-רוח קל. אלא שאין מפלט – גם על הגג האוויר עומד, והשמש מכה אף ביתר שאת. לפני שיירד משם, דויד עוצר רגע בצֵל שמתחת לעמוד הקשת התומכת, לצפות בנוף. גג הארמון מתנשא מעל כל הגגות הסמוכים, ואפשר לראות ממנו את העיר כולה, משתרעת דרומה על שיפוע ההר. אבל מה שדויד רואה מתחתיו, על הגג הסמוך לחומת הארמון, משכיח ממנו בבת אחת את כל הפנורמה.

האישה שהתרחצה על הגג הייתה עירומה כביום היוולדה.

היא לא הייתה גבוהה במיוחד, ובכל זאת הכול היה בה ארוך – הרגליים, הגו, הצוואר. אפילו בתווי פניה היה משהו מאורך ואצילי – עצמות הלחיים הגבוהות והגבות המשוכות, המקושתות. הייתה לה גומה מתוקה בסנטרה, שפתיים מלאות, ושדיים מלאים ומחודדים שהתקמרו בקו מושלם אל פטמותיהם.

היא מסתובבת. עיניו ונשימתו של דויד נעצרות על קו אחוריה שמתעגל אל מותניה הצרים, והאש שניצתת בין רגליו משכיחה ממנו לגמרי את השרב. היא מתיישבת ליד דלי גדול, טובלת לִיפה במים, ומעבירה אותה על בטנה ושדיה בתנועה איטית, בסיבובים מלאים, חושניים, מתענגים.

כשהיא מגיעה עם הליפה הזאת לירכיים, דויד כבר לא יכול יותר. ידו מפלשת בכותונתו, ויורדת אל בשרו הבוער. הוא מדמיין את עצמו בתוכה, מניע את אגנו כנגדה, נאנק. לא, היא לא מרימה את מבטה, אבל אין לו ספק שהיא שומעת אותו. והיא לא מסתלקת – להפך. ידה מרחפת בין ירכיה, וגופה – האם הוא מדמיין? –  רוטט קלות, כאילו במענה לגופו. אחחח.... אבל לא. עוד רגע חולף והיא קמה, עוטפת את עצמה, ובלי להעיף אפילו מבט אחד למעלה מסתלקת מהגג.

דויד גונח. חצי תאוותו בידו.

הוא מברר עליה. קוראים לה בת שבע, והיא ממשפחה חיתית מכובדת ביותר. סבא שלה הוא אחיתופל החכם בכבודו ובעצמו – אותו אחיתופל, שאומרים שהוא יכול לקרוא את מחשבותיהם של אלים ואנשים. אביה הוא אליעם מקומנדו הגיבורים, ושם משרת גם בעלה, אוריה, שנלחם כעת בחזית העמונית.

קשה לה בלי הגבר שלה, הוא חושב, או שפשוט קשה לה בלי גבר. אישה כזאת אסור להשאיר לבד.

בערב הוא עולה לגג עם הנבל, פורט על המיתרים, ושר –

 

הינך יפה יא איילת אהבים,

תמירה כמו תמר,

שדייך כמו אשכולות!

ואני, מלך, כבול באהבה,

מגגות ירושלים אני שר לך:

פתחי לי אחותי,

שאעלה בתמר, שאוחז בענפיו!

שאֵרד לגנֵך, לערוגות הבושם!

כמה את יפה, אהבה,

נעימה יותר מכל תענוג...

 

זה היה כמובן אלתור על שירי האהבה שכולנו מכירים מדורי דורות, אבל זאת הייתה גם דרך נהדרת לתקשר, ועוד בשפתה המשכרת של השירה, עם הרמיזות והתמונות שמגבירות עוד יותר את סבל התשוקה המתוק.

דויד מדומם את המיתרים. שֶקט. הירח קרוב כל כך, מלא וענק, וריחות היסמין והיערה שעולים מלמטה, מהגן, ממוססים את מחשבותיו והופכים אותן לגעגוע חסר מלים.

קול אישה עולה פתאום, כאילו משום מקום.

לא, היא לא על הגג, אבל זו בלי ספק היא –

"אני לדודי ועליי תשוקתו", הוא שומע אותה שרה בתשובה, "אצבעותיי מור עובר על כפות המנעול", שפירושו, הוא מבין: אני רטובה לגמרי, ואם לא תעשה משהו ומהר, רק ידי תציל אותי. 

הוא רועד.

 

למחרת בבוקר דויד קורא לי ללשכתו, מוציא את השומרים, ומבקש ממני להביא אותה אליו. "לשיחה פרטית", הוא אומר.

"לשיחה פרטית, אדוני? מה יגידו? היא אישה נשואה".

"תמצא כבר תירוץ, יונתן. אני מוכרח לדבר איתה, מוכרח".

"איך שאתה רוצה, דוֹד, אבל תשלח לה שליח – למה אני?"

"כי רק עליך, בן אחי, אני יכול לסמוך כמו על עצמי".

שישמעו אוזניך מה שהפה שלך אומר, אני חושב. מה לעזאזל יש בי שנותן לו להרגיש ככה? אני, שאמרתי לו בפנים בדיוק מה אני חושב על זה שהוא רימה את אכיאוס, על זה שהוא בגד בשלוּם, ועל עוד שתיים שלוש סטיות תקן כאלה? אז כן, אני מסביר לעצמי, דווקא בגלל האמירות האלה הכל כביכול גלוי בינינו... "אין סודות בינינו, יונתן", הוא אומר, וזה כמובן לא נכון, אבל אני מבין את כוונתו. על הדיסקרטיות שלי באמת אפשר לסמוך, ואפילו כשלא בטוח שהיא במקומה.

"אבל דוֹד, אסור לך לעשות את זה", אני מוחה, "על מה יש לך לדבר איתה לבד, ועוד כשבעלה בחזית?"

"נכון, נכון, אתה צודק", הוא מסכים איתי בחוסר סבלנות, "אבל שיחה קלה ביום קיץ עוד לא הרגה אף אחד. וכמובן, אל תלך להביא אותה בעצמך – רק תדאג שיביאו אותה אליי לגינה המערבית".

"אבל אדוני..."

"זאתי פקודה, יונתן".

 

 

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים