מנוי לפורטל בכיוון הרוח


מאמר:

על ה"איקליפטוס הציוני" ועל טקסי מעבר –  הערות לשירו של עמית מאוטנר "עץ הנעליים"  /  אמוץ דפני

 

 

עֵץ הַנַּעֲלַיִם / עמית מאוטנר

 

עַל עֵץ הָאֵיקָלִיפְּטוּס

הַגָּדוֹל שֶׁבְּחֶבְרַת הַנְּעוּרִים פְּלוּטוֹת

הַנַּעֲלַיִם

 

הַיְּשָׁנוֹת קְפוּצוֹת

מְחֻוָּטוֹת זוּגוֹת זוּגוֹת

אֶל מִבְטְחֵי הָעֲנָפִים

 

נִצּוֹלוֹת

מִקַּרְקַע מַכְזִיבָה

אֲשֶׁר שִׁנְּתָה אֶת אָרְחוֹתֶיהָ.

 

עַרְדְּלֵי הָעֲבוֹדָה מְדֻלְדְּלֵי

עוֹר פְּעוּרֵי

פֶּה מִלְּמַעְלָה נֹכַח כַּפְכַּפֵּי אֶצְבַּע הַמְּזַלְזְלִים בַּשְּׁבִיל

הַכָּבוּשׁ לְמַטָּה.

 

נַעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט מְגֻמְגְּמוֹת

סוּלְיָה בּוֹלְעוֹת לָשׁוֹן

לְנֹכַח סַנְדָּלִים גִּבְהֵי

עָקֵב הַמְּעַצְּלִים עַל הַבֶּטוֹן הַמְּזֻיָּן

 

וּפְלֵקְסִים הַמְּצַחְקְקִים בְּלוֹעֲזִית

אֵינָם שָׁתִים לְנַעֲלֵי בָּלֶט חִוְּרוֹת

אֲשֶׁר שׁוֹתְקוֹת מֵעַל בְּפּוֹיְנְט וָרֹד שֶׁאַךְ הָיָה בָּן.

 

אֶל עֵץ הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל שֶׁבְּחֶבְרַת

הַנְּעוּרִים תְּלוּיוֹת הַנַּעֲלַיִם

אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן אָפֹר,

פֵּרוֹת שֶׁלֹּא הוֹלְכִים עוֹד בְּיָמֵינוּ,

 

אַנְדַּרְטַת מֶרְחֲבֵי הַהֲלִיכָה שֶׁנֶּאֶסְפָה

מִכָּל הַמֶּשֶׁק וְנָדַמָּה

בְּקִבּוּץ מְאֻחָד אֲשֶׁר מֵעַל לַזְּמַן.

 

וּבְכָל זֹאת, כְּשֶׁנָּמוֹת עַל מִשְׁכָּבָן גְּוִיּוֹת הַגּוּמִי,

נַעַל בַּד אַחַת חָגָה עַל צִיר שְׂרוֹכָהּ

וְחַרְטוֹמָהּ רָדָאר

סוֹרֵק לִמְצֹא תִּקְוָה.

 

 

 

 

האיקליפטוס באתוס הציוני

 

האיקליפטוס הוא עולה חדש בארץ. בשנת 1884 הביא קרל נטר (מייסד בית הספר החקלאי "מקווה ישראל") שתילים של איקליפטוס שמקורם מאלג'יר (לשם הובאו, כמובן, מאוסטרליה) ועצים אלו גדלים עד היום במקווה ישראל. שלוש שנים מאוחר יותר נטעו איקליפטוסים ברחובות הראשיים של מושבות הברון. האיקליפטוס נשתל  בהמוניו בעמקים ובביצות מאחר וסברו אז שעקב גידולו המהיר הוא סופג מים רבים ומיבש את האדמה. על סמך דעה זו (שהוכחה כלא נכונה, העץ דווקא חסכוני להפליא במשק המים שלו ואיקליפטוסים גדלים בהצלחה  גם בנגב)  נטעו יער ענק בחדרה בשנים 1900-1899 כדי לייבש את הביצות הממאירות. יער זה הונצח בפואמה של דוד שמעוני "ביער חדרה"  - אך למרבית הפלא שמו של האיקליפטוס נפקד בין הבתים והשורות. 

 

 

מעמדו של האקליפטוס בשירה העברית

עקב הפער בין שורשיו המעמיקים באדמה אך לא בזמן, לא מפתיעה הופעתו הרבה בשירי הארץ. צמיחתו המהירה וחוסנו הפכו אותו ליקיר ההתיישבות העובדת ואין כמעט יישוב בו לא נטעו איקליפטוס ליד מגדל המים ושדרת הכניסה.

   רחל בשיר איקליפטוס רואה בעץ סמל לתקווה והתחדשות של צמיחה מהגדמים:

... "תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַך שָׁנָּה תִּנְקׂף  / תַּעֲמׂד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט / לַמָרוׂם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנוֹף,

וְנוׂהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט."  (רחל / איקליפטוס; שירים, עמ' ק"ז).

    סמל ההתחדשות, שלאחר פורענות, הוא דווקא עץ האיקליפטוס העולה החדש ששורשיו נטועים בארץ הזו רק כמה עשרות שנים.

  בשירים של מחברים כמו:  "בחזרה מירושלים"  של יהודית כפרי ; "האיקליפטוס הלימוני" של ליאור שטרנברג ; "האיקליפטוס שבחצר סבתי בכפר – אתא, תחתיו" של אדמיאל קוסמן; "שיר לאקליפטוס" של אסתר ראב ו"אקליפטוס" של כותב שורות אלו. האיקליפטוס הוא סמן לחילוף המקום, הזמן והדורות, ציר הגעגועים לילדות ולנעורים להם היה עד העץ, בין אם נשאר עד היום ובין אם נעקר. 

 כך האיקליפטוס  שהוא "נטע זר" בצמחיית הארץ הפך, במחי כמה דורות, לסמל השתרשות המפעל הציוני בארץ ישראל וכסמל ילדות של רבים מאיתנו.

על השיר - מבט בוטני

 

האיקליפטוס שהוא ציר השיר הוא למעשה הגורם המזמן ערב נוכחותו המסיבית ברבים מהישובים. באותה מידה זה היה יכול להיות ברוש או אזדרכת הנפוצים אף הם בקיבוצים. הסתכלות כזו מעקרת את האלמנט של השתרשות בארץ ואת הרקע ה"ציוני" של העץ. אחטא בעטי ואעז לומר שאם היה זה ברוש, לא היה נגרע כזרת ממהות השיר ולא היה ניטלים ממנו לא עוקצו ולא בשורתו.

                                                        

                                                       *

            

עץ הנעליים – תופעה חובקת עולם

 

ציטוט מתוך הספר: "אגדות אורבניות ותרבות עממית" ערך "עצי נעליים": "באשר לנעליים על חוטי חשמל או על עצים, היא מחקה, לעתים, את המסתוריות שמאחורי תליית נעליים בפומבי המכונה Shoefiti"  ". לעתים מצורפים לנעליים פתקים, שירים, איחולים וכתובות".

רוב עצי הנעליים הם גדולים, עתיקים ונפוצים בעיקר בצדי דרכים בארה'ב. אך מופיעים בארצות רבות אחרות וביבשות שונות.

 

מדוע תולים נעליים

בספרות מתוארות לא פחות מ- 12 תיאוריות מדוע תולים נעליים על חוטים, גדרות ועצים. המשותף לכל התיאוריות הוא שלאף אחת מהן  אין ביסוס או אישוש מחקרי ורק חלקן מתאים לעצים. התלייה היא תמיד בזוגות כאשר השרוכים נכרכים על העץ  או התיל.

 

הסברים "קרימינליים": תליית נעליים על חוטים מציינת את תחום המחיה של כנופיות יריבות ו/או תחנות לממכר סמים.

 

הסברים "משפחתיים": במשפחות רבות הסבא תלה את נעליו הבלות ואחריו החרו החזיקו הדורות הבאים ואחריהם הצטרפו אנשים שונים.

 

הסברים אנתרופולוגיים: בכל התרבויות ידועים טקסים לציון שלבי  מעבר במחזור חיי האדם כמו:לידה, נישואין ומוות - תליית נעליים מציינת אירועים אלו. יש המוסיפים שנערים ציינו את רגעי האושר של פרידה מבתוליהם בתליית נעליהם, סטודנטים עשו כך עם גמר הלימודים וחיילים עם גמר השרות.

 

ובחזרה אל השיר

 

הנעליים בשיר מופיעות בזוגות כנהוג בעצי הנעליים והשרוכים משמשים לקשירתן  "מְחֻוָּטוֹת זוּגוֹת זוּגוֹת".

המדובר בחברת הנעורים העשירה בתופעות מעבר לקראת הבגרות. טיפוסי הנעליים בשיר הם: ערדלי עבודה, כפכפי אצבע, נעלי ספורט (לפי הספרות אלו הנעליים הנפוצות ביותר ב"שופיטי" ומציינות רוח ספורטיבית!), סנדלים, נעלי בלט, וכולם

"אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן אָפֹר".

סוגי הנעליים מייצגים את הפעילויות השונות של בני הנוער והדיאלוג בין טיפוסי הנעליים הוא הד השיח שבין בני הנעורים. נעלי ספורט מתדיינות עם הסנדלים גבוהי העקב "נַעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט מְגֻמְגְּמוֹת / סוּלְיָה בּוֹלְעוֹת לָשׁוֹן / לְנֹכַח סַנְדָּלִים גִּבְהֵי

עָקֵב הַמְּעַצְּלִים עַל הַבֶּטוֹן הַמְּזֻיָּן" – הד לפלירטים המגומגמים של בעלי נעלי הספורט מול עיכוסי ההולכות על עקב בזירת הבטון ה"מזוינת" – תרתי משמע.

תנועות הריקוד "פוינט" (מתיחת קצות האצבעות) ו"פלקס" (קירוב הרגליים לגוף)  " וּפְלֵקְסִים הַמְּצַחְקְקִים בְּלוֹעֲזִית /  אֵינָם שָׁתִים לְנַעֲלֵי בָּלֶט חִוְּרוֹת / אֲשֶׁר שׁוֹתְקוֹת מֵעַל בְּפּוֹיְנְט וָרֹד שֶׁאַךְ הָיָה בָּן". אלו, כמובן, תנועות "ורודות" של בנות,  שעדיין קיימות בזיכרון למרות שהנעליים כבר מושבתות מאחר  והילדות התבגרו.

 

כל מהלכי תקופת הנעורים שהצטברו משומרות בנעליים כ"אַנְדַּרְטַת מֶרְחֲבֵי הַהֲלִיכָה שֶׁנֶּאֶסְפָה מִכָּל הַמֶּשֶׁק וְנָדַמָּה / בְּקִבּוּץ מְאֻחָד אֲשֶׁר מֵעַל לַזְּמַן".

 

בכל זאת אין אוסף הנעליים סוף פסוק ונעל אחת אינה משלימה עם גורלה ועדיין חולמת על נעוריה כמו רבים מאיתנו "נַעַל בַּד אַחַת חָגָה עַל צִיר שְׂרוֹכָהּ / וְחַרְטוֹמָהּ רָדָאר / סוֹרֵק לִמְצֹא תִּקְוָה".

 

עץ הנעליים הוא, אפוא, עדות מקובצת של מעברי הנעורים של תקופה שהייתה ואיננה בבחינת "פֵּרוֹת שֶׁלֹּא הוֹלְכִים עוֹד בְּיָמֵינוּ".

 

 יש לי חשד יותר מקל שעמית מאוטנר ידע היטב את המשמעות  האנתרופולוגית של "עץ הנעליים" וכי האיקליפטוס אינו אלא תירוץ "בוטני" עקב תפוצתו הרבה בישוב. הבימאי עמית עשה את האיקליפטוס לבמת האירועים והנעליים הם השחקנים, הרבה תודה על ההצגה.

 

ספרות:

 

 

 

De Vos, Gail. (2012). What Happens Next? Contemporary Urban Legends and Popular Culture. ABC-CLIO. p. 45-46.

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Shoe_tree

 

http://scribol.com/anthropology-and-history/shoefiti-the-myths-and-mysteries-of-shoes-on-power-lines

 

http://scribol.com/art-and-design/10-amazing-places-for-footwear-shoe-trees-power-lines-and-other-oddities

 

http://www.bkiovnhroh1.com/PAGE626.asp

 

http://www.stuffyoushouldknow.com/blog/the-engrossing-mystery-of-shoefiti

 

adafni@research.haifa.ac.il

טואול - בניית אתרים