מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
עושה אהבה עם המילים/ ראובן שבת ( על ספר השירים של דורית ג'אן-עד מאה ועשרים שירים)


 


שירתה של ג'אן דורית מסמנת נקודת מפנה בשירה העברית בכמה היבטים, בהיותה נוגעת ברבדים  חשובים  בתוך  שירה זו בשפה ובסגנון שלא היו  קיימים  קודם לכן.

רבדים  אלו, נמצאים גם בזיקה חובקת, הדדית, אחד עם השני ולמעשה משלימים אמירה רחבה, עזת מבע, של שירה ישירה, כואבת, אותנטית, המשלבת חומרים מהשירה העברית המודרנית מימיה הראשונים ועד ימנו אלו, שבהם שירה נכתבת ונפוצה הרבה מאוד  על פני קירות וירטואליים פתוחה ונגישה לעיני  כל.

הסופר והמתרגם ראובן וימר, הוא  זה שאיתר את  ייחודה באמצעות שיריה שפורסמו בפייסבוק.

וימר  אסף את שיריה, ההדירם  ודאג לכינוסם בספר שלפנינו: "עד מאה ועשרים שירים". (כן הוא לקח על עצמו, לערוך את הספר ולהוציאו לאור. הוא מכנה אותה בחיבה, 'רחל העיראקית'.

דורית ג'אן, נולדה בדרום תל אביב, בשכונת עזרא, הסמוכה לשכונת התקווה. היא הייתה בת למשפחה שמוצאה מעיראק. האם עבדה בנקיון, וכדברי המשוררת-"מבוקר עד ערב". האב, היה  פנסיונר של עיריית תל אביב שיצא לפנסיה מוקדמת. המשפחה שהייתה משפחה מרובת ילדים,( עם הפרשי גילים של עשרים שנה בין הגדול לקטנה) התגוררה בבית צמוד קרקע שכלל שני חדרים וקומה אחת עליונה.

נופי ילדותה של ג'אן דורית מופיעים בשירים רבים שלה ומהווים רובד בולט בשירתה.

בנופים אלו שזורים היו ריחות ומראות  שטופי צבע, למרות היות החיים שהם מתארים תובעניים וקשים. מריחות מטבחה של האם שאפה ושאבה ג'אן דורית הרבה ממרקם שירתה המיוחדת.

כך גם מנהגים שנגלו לעיניה באותה תקופת ילדות וכללו חגיגות חינה, אירוסין, חתונות, אבל גם ימי אבל.

בחצר הבית צמחו פרא שיחי גפן, ליפה, שושנים וצמחי ירק שונים. פיסות טבע קטנות בליבו של נוף עירוני מנָוול.

מהצבעוניות הברוכה הזאת יצרה ג'אן דורית מאוחר יותר אסוציאציות מרתקות שנטמעו בשיריה. ברבים מהם עולה שוב ושוב התחושה של חיבור לילדות, קרבה מוחשית לזיכרון, ניחוחות של בישולים וריחם המתפשט ומתגלגל בחושניות לכל עבר של טעמים.  הפיכתם של אלו למארג שנותן תמיד לשירים משמעות של זיכרון נבנה מחדש - בדומה למרסל פרוסט ועוגיות המדלן ידועות השם שלו, אלא שכאן הכיוון הוא שונה לחלוטין, צבוע במידה רבה בקשיים יום יומיים מהמציאות של הקיום עצמו:

"נִיחוֹחָהּ שֶׁל אִמִּי עָלָה בְּאַפִּי

אַל תִּשְׁאֲלוּנִי מַה יּוֹם מִיָּמִים.

רֵיחוֹת יַלְדוּתָהּ, יַתְמוּתָהּ בְּעִירָאק".

 

(אמי)

או-

 

"נָשִׁים רוֹכְנוֹת אֶל הַסִּירִים

טוֹרְחוֹת עַל מַאַכְלֵי שַׁבָּת.

רֵיחוֹת הַקּוּבֶּה

גּוּנְדִּי וּמָרָק שֶׁל תֵּימָנִים,

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְגַם כָּל צְבָאָם"

 

(שישי בשכונה)

 

 

בהיות הבית והשכונה, נמצאים ממילא במקום שבו אנשים מתחברים מהר ולעיתים בלית בררה אחד עם השני, גדלה המשוררת גם בתוך אינטראקציות חברתיות של חום הדדי, בלתי אמצעיות,אותנטיות קיומית שנבעה בחלקה הגדול ממצוקה חומרית ולא תמיד מצורך בקרבה חברתית.

מוטיבים אלו בולטים היטב גם בשירתה, המחוברת להוויה זו על כל היבטיה

"רָצִיתִי כָּל כָּךְ לִקְנוֹת אֶת בֵּית יַלְדּוּתִי

אוּלַי לִפְתֹּחַ בֶּחָצֵר מוֹעֲדוֹן יְוָנִי

עִם אֲבַטִּיחִים וּגְבִינָה מְלוּחָה

אַךְ עִם הַזְּמַן הֵבַנְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל לְגַדֵּל שָׁם אֶת יְלָדַי"

 

(בית אמי)

 

"אַבָּא וִיקְטוֹר כְּבָר אֵינֶנּוּ הַיּוֹם

אַךְ כָּל עֶרֶב עֵת הַשֶׁמֶשׁ תִּרְדֹּם

עוֹלִים בְּאַפִּי נִיחוֹחוֹת הַיַּסְמִין

אֲשֶׁר הָלְמוּ צַוָּארִי לְהַפְלִיא"

 

)יסמין).

 




 

הרובד הנוסף, החשוב מאוד, בשירת ג'אן דורית הוא התוודעותה לשירת רחל.

אל רחל התוודעה  ג'אן דורית בתור תלמידה בתיכון. השיר "רק על עצמי לספר ידעתי" עורר בה לדבריה הדהוד נצחי. היא קשרה נפשה בקשר בל יינתק עם שירת רחל שבּה, שבה וקראה פעמים רבות.

יעברו שנים רבות, ובגיל 37, לאחר שעברה אירוע קשה וכואב של מחלה, היא תתחיל לכתוב שירים ותחזור לאהבת נעוריה.

זיקתה של ג'אן דורית לשירת רחל היא זיקה קיומית. זהו רובד ייחודי בהחלט.

מה יכול לחבר לכאורה בין משוררת שברירית, רגישה ומופנמת הרבה, שנולדה ברוסיה ו חיה בארץ ישראל, חלושה, יפה ושברירית ,בקרב חלוצים קשוחים וחלוצות בריאות, וספגה כל ימי חייה את טעמי התרבות הרוסית והצרפתית ויחד עימה את מסגרת הערכים החילונית ברובה המציבה את האדם כיצור חברתי, סוציאלי, שצריך להגשים את מאווייו בזיקה שוויונית  ובפעילות של עשיה ועבודה למען חברה הסובבת אותו.

לעומת  משוררת ישראלית, ממוצא מזרחי, שנולדה לתוך סבך קיומי של מאבק מורכב על זהותה לא "כמזרחית" דווקא, המצויה הרבה בתוך מעגלים חברתיים דינמיים ומשתנים, אבל בעלי עמדות וזיקות עזות לאמונה דתית, להקפדה על מסורת, לרגשנות גדולה.

הרובד הזה של הקרבה מבחינת המשוררת ג'אן דורית הוא ככל הנראה בקרבה הנפשית העזה שהיא חשה כלפי רחל המשוררת. רוחה השירית של רחל מצויה בשירים רבים מאוד של דורית ג'אן.

כך גם מצוקתה הפיזית בשל מחלתה שעימה ג'אן דורית מזדהה באופן כואב ובולט.

דומה כי נוצק כאן חיבור הדוק, בלתי נמנע. אלא שבעקיפין יש כאן שלושה דברים בולטים נוספים וחשובים מאוד לכשעצמם

רחל בשניים משיריה כותבת כך-

"בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב.  אַחֲרִישׁ.

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר.

אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –

אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה,

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט

שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.

 

ובשיר אחר-

 

"קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,

בִּלְטִיפַת אַחִים.

שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה

לֹא תַגִּיעַ לְחוֹף מִבְטַחִים.

 

מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְחִידִי –

נַפְשִׁי מָרָה.

שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הַבֵּן הַנּוֹדֵד

לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת שְׁמֵי הַמְּכוֹרָה".

 

 

ג'אן דורית, בשניים משיריה כותבת כך:

"שַׁחֲרִית וְעַרְבִית

אֵלֶיך, אֵלֶיךָ,

אַתָּה, אֱלֹהַי.

לְאָהוּב דִּמִּיתִיךָ.

אֵלֵכָה אֵלֶיךָ,

אֲהוּבִי וְחַיַּי.

לָאֵל שִׁוִּיתִיךָ,

וְאֶל קִירוֹתֶיךָ

נֶחְבָּטִים כְּאֵבַי"

ובשיר נוסף -

"מֵעוֹדִי לֹא נְטַעְתִּיךָ

עֵץ בּגְנַּיִ

אַךְ אוֹתְךָ שָׁתַלתְִּי

בְּלבִִּי הַנּכִסְָף

הַמָּשׁוּל לְיַעַר עֲנָק

הַמּוֹרִיק בְּעָלָיו

אֶת חֲלַל נִשְׁמָתִי.

מֵעוֹלָם לֹא נְטַעְתִּיךָ

עֵץ בּגְנַּיִ

אַךְ אוֹתְךָ שָׁתַלתְִּי

בּכְרֶםֶ אַהבֲתִָי

בֵּינוֹת לַגְּפָנִים.

לְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים

דִּמִּיתִיךָ."

 

החיבור הזה הולך ומתעצם מאליו גם בשירים רבים, נוספים.

 

הדבר הראשון בחיבור הזה הוא, הזיקה שבין השפה למציאות. שתי המשוררות רואות בשפה שלהן זיקה מחייבת למציאות חייהן. לכן, שירתן היא כואבת, נוקבת, נוגעת בנימי הנפש. רוויה בתחושות ארוטיות עזות מאוד, מבקשות כמיהה שתביא אותן מהשפה השירית, באופן ישיר ובלתי אמצעי אל זרועות וגופות אהוביהם. תחושה זו שקיימת בשירים היא תחושה פיזית של החיבור שבין שפה למציאות.

הדבר השני הוא, העצמתה של מידת הרגישות של השתיים כלפי מושאי שירתן. בדרך כלל גבר אהוב, הנמצא במלואו ממולן. הן מחוברות אליו. תלויות בו. צריכות כל העת את נוכחותו הפיזית לידן.

הדבר השלישי הוא, ההבקעה הבלתי אמצעית של נופים, ריחות ומראות לתוך השירים. "הנוכחות" של נופי הכנרת, של מראות החדר הקטן, ספוג הבדידות, של רוחות קרות משם וזיווה המפציע היפהפה והקסום של שמש ארץ ישראלית משם.

והשלמה לזאת: ג'אן דורית בנופי ילדות של בית צבעוני, שוקק חיים, מלא חום פיזי ורוחני, אפוף פשטות ויחד עם זאת נגוע באיזו צרות אופקים סתומה המעיבה הרבה על החופש ליצור, לנגוע( לגעת) באופן נועז יותר בחיים עצמם, עוד מנערות.

הרובד השלישי, והוא אולי בעל משמעות תרבותית וספרותית רחבת היקף, הוא הרובד הספרותי-סוציאלי.

ג'אן דורית פרצה לתודעת קוראיה באמצעות הרשת החברתית. קרי, הפייסבוק. כי אלמלא זאת,  ספק רב אם כתבי עת ספרותיים, ממוסדים ואחרים היו מתוודעים לשירתה המיוחדת, ובכך בעצם, וכנגד המלעיזים על הרשת החברתית , הפייסבוק היה זה שגילה וחשף אותה ויידע אותה לקהל קוראים חם, אוהב ואוהד.

בתוך הכלי הזה, שירתה של ג'אן דורית קיבלה את הרובד הנוסף, הסטיגמתי בחלקו, אבל גם הנכון של משוררת "מזרחית".

אלא שג'אן דורית אינה בגדר משוררת "מזרחית", העונה ומתמסרת בקלות להגדרות האקדמאיות או התקשורתיות של מונח זה, שבחלקו הוא מאולץ, ובחלקו הוא מלאכותי.

הקרקע שעליו צמחה שירה מזרחית החל לפני שלושים שנה  ויותר בשירתם של ארז ביטון, סמי שלום שטרית,  רוני סומק, פרץ בנאי, אלי בכר ואחרים.

לא כאן המקום לפרט מהותה וחשיבותה של שירה זו לשירה העברית בכלל. על כל פנים, תוצאה מהתהוותה ובין השאר בזיקה לפייסבוק הייתה הולדתם הלא פתאומית בחמש השנים האחרונות של קבוצות שירה מזרחית, המפרסמות את שירת חבריהם וחברותיהם בכתבי עת, בבמות ספרותיות שונות, בעיתונים ובכתבי  עת.

מאפיין בולט מאוד מבחינה צורנית במחאה השירית הזאת היא הפלסטיות שלה. גברים ונשים צעירים, חלקם צעירים מאוד, אימצו לעצמם זהות מזרחית שבסיסה נע בין מחאה חברתית לבין אמירה ספרותית, בוטה לעיתים, מלאכותית לעיתים, שיש בה מאידך גם הרבה קסם ואותנטיות.

לעומת קבוצות שיריות אלו, את המחאה המזרחית של ג'אן דורית ניתן בהחלט להגדיר וללא כל ספק כמחאה אינוודואלית.

הקול השירי, המזרחי, של דורית ג'אן, אינו נוגע או טובל בפלסטיות מאולצת של אמירות, משחקי לשון ממזריים, או צבעוניות מלאכותית מעיקרה.

הנה ציטוט משני שירים:

אנֲיִ                           מַלכְּה

וְשִׁפְחָה חֲרוּפָה.

אִשָּׁה שֶׁל פַּעַם

אֵשֶּׁת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

אָז אַל תְּתַיְּגוּ אוֹתִי

אַל תְּנַסּוּ לִתְהוֹת

מִי אֲנִי. יֵשׁ בִּי מֵהַכֹּל

יֵשׁ בִּי הַכֹּל.

וְטוֹב לִי.

(אני האישה)

ושיר נוסף:

"רָצִיתִי לְהִתְעָרוֹת בָּאֲדָמָה הַזּוֹ

לִשְׁאףֹ אֶת נִיחוֹחָהּ הָאַרְצִי,

לָשִׁיר אֶת שִׁירֶיהָ שֶׁל רָחֵל

וְאֶת הַקּוּסְקוּס לְבַשֵּׁל לִצְלִילֵי הַגֶּבָעתְרוֹן".

(חמסה)

 

זהו קול אחר, המהווה מצד ההוויה החברתית-סוציאלית שלו  העזה אינדיבידואלית, בלבדית, מול שירת "הקבוצה", הנגועה לרוב בסממנים פוליטיים, פרובוקטיביים ומגדריים במובהק.

מצד שני מבחינת השירה המזרחית, זהו קול שירי, הרואה במהות המזרחית בכללותה,  במוצא, בטעמים, בריחות, במראות, באמונות העממיות הפשוטות, באהבה לגבר שלה, בחום העז לילדיה ונכדיה, משהו בלתי ניתן להפרדה מהשירה האישית המעניק לה הרבה מאוד מסוד קסמה וייחודה.

על סמך רבדי שירתה הכוללים  של דורית ג'אן, ניתן בהחלט לומר כי שירה זו, בקולה המקורי, משנה פרדיגמות בשירה העברית ומהווה נקודת מפנה חשובה ומרעננת מאוד בה.

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים